הזמרת קירחת יותר

תאטרון החאן
שני מחזות מאת אז'ן יונסקו
עברית: דורי פרנס
בימוי: מור פרנק
תפאורה ותלבושות: סבטלנה ברגר
עריכה מוזיקלית: אבי בללי
תאורה: רוני כהן
משחק: פלורנס בלוך, לירון ברנס, כרמית מסילתי-קפלן, עירית פשטן, אריה צ'רנר, ניר רון

מילאת ביברמן: בעקבות שיחה עם הבימאית מור פרנק

ההצגה הזמרת קירחת יותר מציגה תמונת עולם אבסורדית, שמעוררת בצופה תרכובת ייחודית של צחוק ותחושת מועקה. ההצגה מחברת בין שני מחזות מאת אז'ן יונסקו (1994-1912): הזמרת הקרחת  וסיוט בשניים. שני המחזות מוצגים בזה אחר זה בעיבודה של הבמאית, מור פרנק, עיבוד המדגיש את הזיקה בין השניים. "שם ההצגה מתבסס על המחזה הראשון, הזמרת הקרחת, אומרת פרנק. "זהו שם שלא קשור לשום דבר במחזה, כיאה לאופיו האבסורדי. הוספתי את המילה 'יותר', כדי להתייחס גם למחזה השני, וכדי לרמוז שכל אחד מהמחזות מוסיף ומחזק משהו בשני".
שני המחזות עשויים על פי המתכונת שהיתה חביבה על יונסקו: מחזות קצרים, המתמקדים בחוויה אחת מרוכזת. זהו תאטרון פיוטי - תאטרון המציג מצבים אנושיים בסיסיים המעוררים בצופה תגובה בלתי אמצעית דרך הרגש והחושים, כשם שעושים זאת דימויים ומצלול בשירה. באמצעות תאטרון כזה ביקש יונסקו לעקוף את מגבלותיה של השפה המילולית. שהרי דיבור מופשט, המנותק מחוויה מוחשית, מתקשה להעביר תחושה מאדם לאדם: מילים מעוררות בכל אדם אסוסיאציות אחרות.

"אין דבר שמפתיע אותי יותר מן הבנלי", כתב יונסקו, "הסוריאליסטי נמצא כאן, בהישג יד, בשיחת היומיום שלנו". המחזה הראשון, הזמרת הקרחת,נוצר בהשראתו של ספר לימוד בסיסי לאנגלית. יונסקו למד את השפה בגיל מבוגר, ונהג להעתיק למחברתו משפטים מתוך ספר הלימוד לצורך תרגול. את ראשית התהליך תיאר יונסקו לאחר מעשה: "משקראתי אותם בתשומת לב רבה, התברר לי שלא אנגלית אני לומד, אלא כמה וכמה אמיתות מפליאות – כמו למשל, שבשבוע יש שבעה ימים, מה שכבר ידעתי; שהרצפה למטה והתקרה – למעלה, דברים שאף אותם ידעתי כנראה, אבל מעולם לא הרהרתי בהם ברצינות, או שמא אף שכחתי אותם, עד כי לפתע נראה לי שהם מטמטמים את שכלי בה-במידה שהם אמת שאינה מוטלת בספק". 
בספר הלימוד הוצגו מספר דמויות: בני הזוג סמית, המשרתת מרי ובני הזוג מרטין, הבאים להתארח בבית משפחת סמית. יונסקו הבחין בסיטואציה הקומית שנרקמה בספר הלימוד, שלא במתכוון: שני הזוגות יושבים בסלון, ומבשרים אלה לאלה בחגיגיות רבה עובדות בסיסיות שמן הסתם הן ידועות להם זה מכבר - כגון שם משפחתם ומספר ילדיהם, וכן אמיתות כלליות כגון זו, שחיי הכפר שקטים מחיי העיר. על סיטואציה ודמויות אלה ביסס יונסקו את הזמרת הקרחת.
המחזה פותח בשיחת חולין בין בני הזוג סמית המצפים לאורחים בסלון ביתם. שני האורחים, הלא הם בני הזוג מרטין, מגיעים באיחור, ומקץ עיכובים לרוב מתכנסים הארבעה יחדיו. הם מנסים לקשור שיחת נימוסין, אך למרבה המבוכה השיחה אינה מתפתחת. פתאום מתדפק על הדלת מפקד מכבי האש. הנוכחים, התולים תקוות גדולות בתרומתו לשיחה, מצרפים אותו מיד לחבורה. דמות נוספת, המשרתת מרי, יוצאת ובאה בסלון, ומשרה אי נוחות נוספת בכל אחת מכניסותיה.
פתאום נוצרת כביכול התפתחות בשיחה: כדי להיחלץ משממונן מחליטות הדמויות שמישהו מהנוכחים יספר סיפור קצר על דבר שאירע, אנקדוטה. "אבל כאשר מגיעה האנקדוטה האמיתית", אומרת פרנק, "זו שמרי רוצה לספר, הם לא מוכנים לשמוע. מרי צריכה לשתוק, כי היא משרתת. העובדה שהיא מנסה לספר אנקדוטה נתפסת כחריגה ממקומה הראוי, ומאיימת על מעמדם ועל הסדר החברתי. מה יקרה אם האנקדוטה של המשרתת תהיה יותר מעניינת מזו של האדונים? יותר מזה: הסיפורים של האדונים הם סיפורים מקובלים, שאינם מאיימים לערער את הסדר,לחשוף את התהום. אבל הם אינם יודעים מה מרי מתכוונת לספר, וזה מאוד מסוכן....לכן הם רוצים לטאטא אותה החוצה."
לקראת סוף המחזה הופך המפגש בין הדמויות לרב-שיח מהיר וסוער: הדמויות מטיחות זו בזו משפטים הנשמעים כפתגמים ואמרות כנף, אך למעשה אלה הם משפטים חסרי מובן. המשפטים הולכים ומתקצרים למילים ולרסיסי מילים, עד שהשיחה מתפוררת לחלוטין. האור יורד, וכשהוא עולה בשנית אנו רואים על הבמה רק את בני הזוג מרטין. השניים יושבים באותו סלון ובאותו אופן בו ישבו הזוג סמית בתמונה הראשונה במחזה- הוא קורא בעיתון, והיא סורגת. השניים מנהלים בדיוק את הדיאלוג שניהלו בני הזוג סמית בתחילת המחזה.
   
המחזה הזמרת הקרחת מבקר בדרכו הקומית-אבסורדית את נטייתם של בני אדם לקונפורמיזם, את נכונותם לאמץ אורחות חיים מוכתבות מראש, ולהתבטא בסיסמאות ורעיונות מן המוכן. יונסקו כינה מנטליות זו בשם "זעיר-בורגנות אוניוורסלית". הדמויות במחזה אומרות דברים שהם מובנים מאליהם -  או לחילופין, בלתי הגיוניים או חסרי מובן לחלוטין. "הסמיתים והמרטינים אינם יכולים לדבר, כי אינם יכולים לחשוב" כותב יונסקו: "הם אינם יכולים לחשוב כי אינם יכולים עוד להתרגש, לחוש תחושות עזות. הם אינם יכולים להיות. הם יכולים להעשות כל אדם, כל דבר, כי משאיבדו את זהותם, הם נוטלים לעצמם את זהותו של הזולת... ניתן להחליפם זה בזה... אלה הם פגרים משועממים. הם חשים זאת במעורפל, ומכאן אותה התפוצצות סופית- שהיא חסרת תועלת לחלוטין... והכול מסתיים במקום שבו החל."

אווירתו של סיוט בשניים, המחזה השני, אפלה יותר. בחלקה הראשון של ההצגה התפוררה שיחת הסלון, אבל בחלקה השני מתפורר הסלון עצמו. המחזה מציג ריב בין גבר ואישה הנמצאים בדירתם, כאשר בחוץ מתחוללת מלחמה כללית. קולות המלחמה חודרים מפעם לפעם פנימה, והבית הולך וחרב. זוהי סיטואציה מופשטת שפרטיה אינם ידועים לנו: המקום, הזמן, מיהם הצדדים הניצים ומה סיבת המלחמה. לשתי הדמויות הראשיות אין שם, והם מכונים במחזה "הוא", ו"היא". המריבה בבית נמשכת ללא כל תפנית או פיתרון. בחוץ לעומת זאת, חלים כביכול שינויים: על פי הקולות מבינות הדמויות שהמלחמה נגמרה, מהפיכה התחוללה, ולבסוף "המנצחים" מוציאים להורג את "המנוצחים".
"זהו המשך של ההתפוררות" אומרת הבימאית, "פורצת מלחמה שאף היא חסרת משמעות. הזוג המתקוטט הוא משל, מיקרוקוסמוס של מה שקורה מסביב". נראה שהמריבות הקטנות והגדולות נובעות מאותו מקור, והן אבסורדיות באותה מידה: מאבקי כוחות חסרי הגיון ותוחלת, שנידונו שלא להסתיים. המלחמה הפנימית והמלחמה החיצונית נעות כביכול במעגלים נפרדים, אך דומה שהן גם מזינות ומנציחות זו את זו. "בני אדם כל-כך שקועים בעצמם ובמלחמה הקטנה שלהם" אומרת פרנק, "עד שהם לא רואים מה קורה מסביב, ולא נותנים את הדעת על המלחמה שבחוץ".
יונסקו לא ראה בתאטרון מכשיר להעברת מסרים פוליטיים וחברתיים, אלא אמצעי להבעת עולמו הפנימי של האדם הפרטי. "שום חברה לא הצליחה לשים קץ לעצבות האנושית", הוא כתב, "אין לך שיטה פוליטית שיש בידה לחלצנו מן הכאב שבחיים, מן הפחד שלנו מפני המוות, מן הצמאון שלנו למוחלט. המצב האנושי הוא שמנחה את החברה, ולא להפך. על מנת לגלות את הבעיה היסודית המשותפת למין האנושי כולו, עלי לשאול את עצמי מהי הבעיה היסודית שלי עצמי, מהו הפחד שלי, שמן הנמנע לעקרו. אני בטוח שאז יעלה בידי למצוא את בעיותיו ופחדיו של כל אחד מאתנו ".  "בעיני זו הצגה פוליטית במובן מופשט", אומרת פרנק: "המחזה הזה מדבר על התפרקות של חברה. אפשר להציב במשוואה הזאת הרבה סוגים של מאבקי כוחות, ולקשר אותה ישירות למציאות הפוליטית שלנו, אבל הקהל צריך לעשות את ההקשרים בעצמו". 
 
הזמרת הקרחת וסיוט בשניים נכתבו כמחזות נפרדים, אך בעיבודה של פרנק מופיעות אותן דמויות בשני המחזות. בני הזוג סמית ממשיכים לתוך חלקה השני של ההצגה, ומגלמים  בו את בני הזוג המתקוטטים (שכונו במקור "הוא" ו"היא"). ידידיהם, בני הזוג מרטין, ממשיכים אף הם אל תוך החלק השני, והפעם בדמות צמד השכנים. ואילו מפקד מכבי האש ומרי המשרתת, הזכורים אף הם מהמחזה הראשון, מגלמים כעת את החייל האלמוני ונערתו.
מה המשמעות של יצירת הזהות בין הדמויות? לדברי פרנק, בשני המחזות ממלאות הדמויות תפקיד דומה. במחזה הזמרת הקרחת הזוג סמית מייצג מוסכמות חברתיות קפואות, וכמותו הזוג מרטין. "אצל המרטינים זה יותר קיצוני, כי הם זוג נשוי, אבל הם לא מזהים זה את זה. הזוג השלישי - מרי ומפקד הכבאים - מייצג בדרכו הגרוטסקית את האופציה ההפוכה, זו שאינה נובעת מתכתיבים חברתיים: את התשוקה, ואולי את האהבה, שאינן קיימות אצל שני הזוגות הראשונים". בסיוט בשניים נוצר, לדברי פרנק, מערך דמויות דומה: "הזוג המתקוטט מייצג את החברה ומשקף אותה. זוג השכנים שמגיע מבחוץ מציג פן מעוות אחר של אותה חברה, כי למרות המלחמה הוא יוצא לבלות: הכול בסדר, אפשר לשבת בבתי קפה... הזוג השלישי מייצג את האהבה הרומנטית, שגם כאן לא קיימת אצל שני הזוגות האחרים". 

התפוררות של מוסכמות צורניות
מחזותיו של  יונסקו משויכים לזרם מסוים בתאטרון של המאה העשרים, המכונה בשם תאטרון האבסורד. זרם זה צמח אחרי מלחמת העולם השנייה, על רקע השבר הרוחני שבא בעקבותיה. תאטרון האבסורד מבקש לתת ביטוי לחרדות העמוקות ביותר של האדם המודרני: לתחושת חוסר האונים בעולם נטול השגחה אלוהית, עולם שבו לא הצליחה התרבות להגן על בני האדם מפני עצמם; עולם שדומה כי אין בו משמעות או תכלית לסבל האנושי.   
תחושות אלו באות לידי ביטוי גם במחזות שאינם משוייכים לזרם האבסורד. אלא שבמחזות האבסורד הן מתבטאות לא רק במצבים האנושיים המוצגים בהם, אלא גם בשבירה שיטתית של מוסכמות צורניות הנוגעות למבנה העלילה, עיצוב הדמויות ואופן השימוש בלשון. הזרם המרכזי בדרמה המערבית לתולדותיה נשען במידה זו או אחרת על חוקי הדרמה כפי שהגדיר אותם הפילוסוף היווני הקלסי אריסטו: עלילה קווית המתקדמת לקראת שינוי ופתרון, דמויות בעלות גרעין אישיות קבוע שמתפתח באופן רציף, ודיאלוגים המביעים רעיונות בעלי קשר הגיוני ביניהם. כל אלה מניחים במובלע תמונת עולם שבה ניתן למצוא משמעות, הגיון ואף תכלית. כאשר מתערערת תמונת עולם זו, מתערערים גם המאפיינים של התאטרון האריסטוטלי, ותאטרון האבסורד נותן לכך מבע.  
מבחינה עלילתית נדמה שבמחזות האלה לא קורה שום דבר: אותה התרחשות חוזרת על עצמה שוב ושוב. במחזה הזמרת הקרחת מדובר בשיחת נימוסין יומיומית, שמטרתה, כדברי פרנק, "שהכל יישאר 'כמו שצריך'. אפילו המפגש בין מפקד הכבאים למרי המשרתת, המוביל להתעלסות גלויה בלב הסלון, אינו מביא למפנה ממשי בעלילה: המארחים שמים קץ החלטי לאירוע, והמצב חוזר לקדמותו. בסופו של המחזה חוזרת על עצמה התמונה הראשונה. אמנם הזוג מרטין מחליף את הזוג סמית, אך מלבד ההבדלים הפיזיים בין הדמויות דומה שלא חל בתמונה כל שינוי. גם בסיוט בשניים העלילה היא בעלת מבנה מעגלי: קטטה מתמשכת בין בני הזוג,  שבסופה נדמה שניתן להתחיל הכול מחדש: הדמויות לא למדו דבר. המתח דרמתי במחזות הללו אינו מבוסס על צפייה לקראת מפנה עלילתי ופיתרון. במקום ללוות עלילה קווית מתפתחת, אנו נשאבים למעין מערבולות סיבוביות: סיטואציה שחוזרת על עצמו שוב ושוב בווריאציות, בעצמה וקצב מתגברים והולכים, כך שנוצרת תחושה של סיחרור מואץ. אנו עוקבים אחרי הדמויות, המפרכסות במאמצים חוזרים ונשנים להיחלץ ממצוקתן- ושוב ושוב נכזבת תקוותן.
תמונת העולם האבסורדית משתקפת גם בעיצובן של הדמויות בשני המחזות. כאמור, פרנק יצרה זהות ביניהן. עיבוד זה מתקבל בטבעיות, מפני שלמעשה מדובר בדמויות נטולות זהות אישית ייחודית. בהעדר זהות כזו, הן יכולות בקלות לאמץ זהות חדשה. דמויות כאלו נפוצות במחזותיו של יונסקו כחלק מהביקורת על "הזעיר-בורגנות האוניוורסלית", על אנשים החיים כשכפולים של דפוס קבוע. במחזה הזמרת הקרחת יש מספר דוגמאות לכך. בתחילת המחזה משוחחים בני הזוג סמית על מכריהם, "משפחת בובי ווטסון". זוהי  משפחה ענפה שכל בניה ובנותיה מכונים באותו שם: "בובי ווטסון". השיחה נעשית כמובן מבולבלת יותר ויותר, כי קשה לדוברים להבדיל בין "בובי ווטסון" אחד למשנהו. דומה שכל בני המשפחה זהים זה לזה. דוגמה אחרת נמצאת בתמונה האחרונה במחזה; כאמור אנו רואים את הזוג מרטין יושב בסלון וחוזר מילה אחר מילה על הדיאלוג שניהל הזוג סמית בתמונה הראשונה. הזוג מרטין הופך למעשה להיות הזוג סמית.
הצד השני של אותה מטבע, הוא דמויות בעלות זהות רבת פנים ובלתי יציבה. אצל יונסקו רווחות גם דמויות המשנות את תפקידן או את תכונותיהן: בכל אדם, רומז יונסקו, יש פוטנציאל בלתי ממומש להיות דמויות רבות אחרות נוסף על זו שהוא מגלם. "יש הרבה טשטושי גבולות של תפקידים, וניסיונות לברוח מן התפקיד במחזות האלה", אומרת פרנק. "מרי המשרתת, למשל, מספרת לאדונים בהרחבה לאן הלכה ועם מי בילתה. זה נראה משונה, כי מצפים שהמשרתת תקוד קידה ותצא מן החדר. כך גם משתבשות הבחנות בין גברים לנשים: מר סמית, למשל, שואל את רעייתו: "מה היית אומרת אם גברים היו מתנהגים כמו נשים: רואים כדורגל ושותים בירה...?" זהו משפט תמוה ומבלבל, כי הוא מדבר על התנהגות שאופיינית ממילא לגברים ולא לנשים. הבלבול וחילופי הזהויות רבים. כל הזמן הדמויות סותרות את עצמן". 
השימוש הייחודי של יונסקו בלשון עצמה משקף תמונת עולם אבסורדית ומתפוררת. בשני המחזות, ובייחוד בראשון שבהם, משתמשות הדמויות בקלישאות נבובות, בתבניות דיבור שהתרוקנו מתוכן. לעיתים הופכות המילים עצמן לתבניות צליליות חסרות פשר. לצד הביקורת על המנטליות הזעיר בורגנית שמייצגות הדמויות, מעלים המחזות שאלות כלליות יותר לגבי כוח הביטוי של הלשון. "מה שמטריד, מצחיק ומושך אותי במחזה הזמרת הקרחת, אומרת פרנק, "הוא  שמייחסים ערך רב כל כך למילים, והמילים מתפרקות. התפוררות המילים משקפת התפוררות של חברה: מושגים ותפקידים חברתיים שהולכים ומיטשטשים. קשה לתאר את המצב הקיומי שלנו במילים. כי מילים הן מוסכמות, סוג של תבנית חברתית. אבל בחיים יש כל כך הרבה כאוס, עד שהתבניות האלה מאבדות משמעות".   
באופן  פרדוקסלי, יונסקו מבקש להתגבר על מגבלות הלשון באמצעות כתיבה - כלומר באמצעות הלשון עצמה. "אני טוען שקשה לנו להבהיר את עצמנו כהלכה, אך  לא שהדבר בלתי אפשרי באופן מוחלט... יצירת אמנות היא ביטוי למציאות שאינה ניתנת להבעה, ושאתה מנסה להביעה- ויש ועולה הדבר בידך. זהו הפרדוקס שלה, ואף האמת שלה".

אולם, הלשון היא רק אחד ממרכיבי ההצגה. כדי לבטא מה שמילים אינן מעבירות, יונסקו משתמש באמצעים תאטרוניים אחרים: "ניסיתי למשל להחצין את החרדה... של הנפשות שלי באמצעות עצמים", הוא כותב, 'לדובב את תפאורת הבמה. לתרגם את העלילה למונחים חזותיים. להקרין דימויים חזותיים של פחד, יגון, ניחומים, ניכור... ניסיתי אפוא להרחיב את תחומה של שפת התאטרון". 
ואכן, באמצעות עיצוב הבמה יצרה פרנק עלילה חזותית העומדת בפני עצמה. שני המחזות מוצגים באותו סלון, אך חדר זה עובר תמורות מרחיקות לכת. בחלקה הראשון של ההצגה – הזמרת הקרחת -  התפאורה סטטית לגמרי, ובכך היא משקפת את עולמן של דמויות החרדות מפני כל חריגה מן הרגיל והמוסכם. את הסדר הקשיח של העצמים מפר רק האורלוגין הגדול הניצב במרכז הסלון. אמנם, שעון זה עמד מלכת, ומחוגיו הדוממים משתלבים בקיפאון הכללי. אבל מדי פעם הוא מחריד את היושבים בצלצולים בלתי צפויים וקוטע את שיחתם, כמו התערבות חיצונית שלא ברור לאיש לפי איזה הגיון היא פועלת, אם בכלל.
לעומת זאת, בסיוט בשניים, חל בחלל שינוי דרמתי. אנו נמצאים באותו סלון זעיר בורגני, אלא שכבר בתחילת המחזה שורר בו תוהו ובוהו. הקירות נראים כמו אחרי הפגזה, והאורלוגין הגדול, כביכול סמל הסדר הטוב, מוטל על הרצפה. ככל שמתקדמת ההצגה הולך הסלון ומתפורר יותר ויותר, כדימוי לחורבן הכללי.

מעבר לביקורת החברתית
"מעבר לביקורת החברתית יש במחזות איזה עצב קיומי" אומרת פרנק, "התחושה שהמוות כל הזמן יושב לידך ומחכה... זה מתבטא במעגליות של המחזות. הם נגמרים כאילו לא קרה דבר במהלכם. בסוף הזמרת הקרחת, שנראה כמו תמונת שיגעון, מתגלה איזה עצב בסיסי שלא קשור למה שהם עושים. מה שהתפרק נמצא בתוכם פנימה. זהו ייאוש שאינו  קשור לשום דבר שקרה להם לפני כן". מנקודת מבט זו, שיחת הקלישאות הסלונית אינה אלא ניסיון של הדמויות לעקוף את תחושת העצב הקיומי. "במשך כל ההצגה הם הולכים לאורך התהום של עצמם, אומרת פרנק, וכדי לא ליפול הם נאחזים בקלישאות. אבל זה לא יכול להימשך בלי גבול. בסופו של דבר הקלישאות מתייבשות ונופלות, והם נופלים עמן". האבסורד הוא שהם גם קמים שוב ושוב, ומוכנים לחיות ללא פתרון. " מחזות שאין בהם פתרון מדברים אלי", אומרת פרנק, "כי ... אלה  החיים".
בסיוט בשניים יש לדמויות מעין רגעי תובנה, שבהם נדמה שהן משקיפות לרגע על  התהום ההיא. "יש שם רגע מקסים, אומרת פרנק, שבו האשה מדברת על הילדים שהיו לה, או שיכלו להיות לה. היו או לא היו - זה לא משנה. כך או כך היא נמצאת באותו מקום, העצב הבסיסי קיים. ויש שם מונולוג שמתחיל במילים 'כשהייתי קטנה הייתי ילדה', מונולוג שבגללו בחרתי במחזה. בתוך הכאוס, האישה מתגעגעת לימים שהיו פעם, כשהכול היה פשוט ויפה. פתאום היא מבינה שהיא לעולם לא תוכל לחיות ככה, 'כמו הדגים'  - פשוט לשוט, בלי לחשוב. בעצם אלה געגועים לדבר שמעולם לא היה, כי גם פעם היה מסובך, אלא שאנחנו לא זוכרים את זה. מעולם לא היינו כמו הדגים, אבל זה לא מונע את הכמיהה. הגבר ממשיך את התחושה הזאת מן הזווית שלו: נדמה לו שיש איזו שאלה שצריך לשאול, ואם עונים עליה כל החיים נפתרים. אבל הוא לא יודע מה השאלה".
    
על הממד הקומי- טרגי של המחזות
"אני אוהבת את הזמרת הקרחת בגלל ההומור המטורף", אומרת פרנק. "כל מה שאנחנו מצפים לקראתו – מופרך; כל מה שאנחנו רגילים אליו מתהפך". ואכן יש במחזה עשרות תחבולות קומיות המבוססות על עקרון של הפרכת ציפיות, כגון הכותר המטעה, השמות המשתכפלים ("בובי ווטסון"), ההפתעה המוכנית (צלצולי האורלוגין), ההפתעה המלודרמתית (כאשר, למשל, המשרתת מודיעה: "אני שרלוק הולמס"), ההסברים המנוגדים לאותה תופעה עצמה (הצלצול בדלת). ועל כל אלה - אובדן המשמעות על ידי הפיכתה של הלשון לתבנית צלילית.  ההתרחשות הבימתית מטעינה את המחזה בסתירות נוספות, או שמא - חושפת את אלה המובלעות בו. למשל, בני הזוג מרטין מכריזים: "עכשיו, כשמצאנו מחדש זה את זו, נשתדל לא ללכת יותר לאיבוד, ולחיות כמו קודם", ומיד הם נפרדים לשני קצות הבמה, ומתיישבים על ספות מרוחקות.
האפקט הקומי של הזמרת הקרחת מותנה במשחק מאופק. "ככל שהדמויות ייראו יותר כמו ה'סטראוטיפ' של האנגלי המהוגן במפגש חברתי" אומרת פרנק, "כך השטויות שהן אומרות יהיו יותר מפתיעות. ככל שגדל הפער בין הגינונים החיצוניים לבין מה שהם אומרים, זה יותר מצחיק...  עם זאת, זו לא קומדיה פרועה. הצופים אמורים לצחוק, אבל גם לחשוב".

שני המחזות מתבססים על הזרה, כלומר, הצגת דבר מוכר ומובן מאליו באופן מפתיע, כך שיידמה לנו כאילו אנו רואים אותו בפעם הראשונה. הסיטואציות האבסורדיות בשני המחזות" אומרת פרנק, "מקצינות מה שלא תקין במציאות. הסיטואציה הזעיר-בורגנית במחזות האלה  מדברת אלינו, מפני שהיא קורה לנו כל הזמן".  הדמויות בשני המחזות נטולות חיים, מנוכרות, גרוטסקיות. אין אפשרות להתעמק ברגשות ובמניעים שלהן. "המורכבות אינה בדמויות אלא בסיטואציה", אומרת פרנק. "הצופה אינו מסוגל להזדהות עם הדמויות, אבל הן מעמתות אותו עם עצמו, כמו קריקטורה. לא במקרה בחר יונסקו שהדמויות במחזה הזמרת הקרחת יהיו 'אנגליות'. ככל שהן יותר מרוחקות ממך, יש לך יותר פרספקטיווה. ובכל זאת מה שמצחיק בהן הוא דברים שאנחנו מזהים בעצמנו".

הצחוק לנוכח המחזות של יונסקו הוא תגובה מורכבת. דומה שדווקא בגלל התכנים הקשים נדרשים המחזות לממד הקומי. "אחרת, כנראה שלא היינו מקשיבים" אומרת פרנק. "יש יצירות שגורמות לצופה זעזוע ותחושת חוסר אונים, אבל לא זו המטרה של יונסקו". האם ההומור במחזות יונסקו הוא תחבולה רטורית להסתרת התכנים הקשים? לאו דווקא. לתפיסתו, שום טיעוני מוסר או הגיון לא יוכלו להתמודד עם תחושות האבסורד הקיומי. לכן אין טעם לסתור או להסתיר את האמת, כפי שמנסים לעשות הסמיתים והמרטינים למיניהם. עם זאת ניתן לטעון שגישתו של יונסקו אינה פסימית במהותה. הוא שואף לעמת את הצופה עם האמיתות האכזריות של מצבו הקיומי, ועל ידי כך לשחררו: "אין דבר העושה אותי פסימי יותר מהכורח שלא להיות פסימי",  כך כתב. "חש אני, כי כל בשורת יאוש מצהירה על מצב שממנו חייב כל אדם חייב למצוא את המוצא מתוך חירות".  הנסיון למצוא בחיים הגיון ומשמעות נובע מצורך אנושי עמוק. המציאות האבסורדית סותרת נסיון זה שוב ושוב. אך דווקא כאשר אנחנו מתעמתים אתה, אנו מחזירים לעצמנו את האמון בהגיון. כדברי יונסקו, "ההיגיון מגלה את עצמו באי-היגיון של האבסורד, שנעשינו מודעים לו".  התוצאה של מודעות זו, ותחושת השחרור שבעקבותיה, היא צחוק. "להיעשות מודע למה שמעורר אימה ולצחוק לו, כמוהו כלהשתלט על המעורר אימה... רק הקומי מסוגל לתת בידינו את הכוח לשאת את הטרגדיה של הקיום".
פרנק רואה בצחוק הזה ביטוי אינטואיטיווי ליצר החיים: "הצחוק של הקהל שצופה בהצגה של יונסקו, הוא התגברות על העצב הקיומי - לרגע, לשנייה, אבל בכל זאת זוהי התגברות. זה אומר: למרות הכול אנחנו חיים ומחפשים משמעות. אני חושבת שצריך להשאיר צוהר לעתיד בכל מעשה יצירה. נכון שבשני המחזות יש מועקה קיומית נוראה, אבל רציתי להראות מולה גם תחושה אנושית בסיסית אחרת. אחרי הכול, אנחנו עדיין טורחים להתאהב, להתחתן ולהוליד ילדים שיעברו את המעגל הזה מחדש. למרות הכול נוע ננוע...".
ברוח זו עיבדה פרנק את סופו של סיוט בשניים: במחזה המקורי מופיע בדירתו של הזוג חייל המחפש דמות עלומה בשם "ז'נט". דמות זו אינה מופיעה בפועל על הבמה. החייל נעלם כלעומת שבא, והזוג נותר לבדו בדירתו. בשלב זה משתלשלים מן התקרה גוויות ערופות ראש, וראשים נטולי גוף. על רקע הדימוי החזותי הזה שבים ופותחים בני הזוג במריבה כמקודם. אלא שפרנק החליפה סיום זה בסיום משלה: צעירה לבושה בבגדי כלה, שאנחנו מזהים מיד כמרי המשרתת, מופיעה פתאום דרך פרצה בקיר ההרוס. היא  פוסעת על האורלוגין המוטל על הבמה כעל גשר, ומתקרבת אל הקהל; "מישהו חיפש אותי?" היא שואלת, ומביטה סביבה. סיום חידתי זה אינו נטע זר במחזה, כדברי פרנק: "החייל הזה, שמחפש אהבה, קיים במחזה של יונסקו - לא אני המצאתי אותו. פשוט הגדלתי את מה שקיים שם, והקצנתי אותו לאיזה חזיון של תקווה בתוך הכאוס הגדול. הצגתי את נערתו על הבימה, לבושה בשמלת כלה". תמונת הסיום הזו אינה חד משמעית, כמובן. הופעתה של הכלה העורגת לחתנה נראית אירונית על רקע הסלון החרב והמאבקים הנצחיים בחוץ ובבית פנימה.