הקהל וכפילו

אמנויות הבמה במיטבן – יש בהן מידת הנחמה והתקווה; הן דיאלוג בין יוצרים ומבצעים חיים לבין קהל חי בזמן אמת. הן מגנות עלינו מפני הניכור ודלות הרוח המאיימים להשתלט על חיינו מכיוון מה שקרוי מדיה. הן מגביהות אותנו למקומות שאליהם לא נוכל להגיע בכוחות עצמנו. הן מקדימות לזהות תהליכים בחברה האנושית ובנפש האדם. הן משחררות את שאנו מחניקים. הן מסמנות לנו שיאים ותהומות. הן מחזירות אותנו אל הגרעין האנושי הנטוע עמוק בתוכו של כל אחת ואחד מאיתנו. אמנויות הבמה, ובמקרה זה שלנו התאטרון, מזכירות לנו מי ומה אנחנו באמת, בטרם נעטה על עצמנו מיני אופנות מסוות פנים והלכי רוח המסתירים את דמותנו האמיתית. הן משביעות ומרוות, אף כי אינן לחם ואינן מים.

לכן אמן אמת לעולם איננו חסר כול. הוא והעושים למענו, המאמינים בו ובאמנותו, יוכלו לכל מצילי התרבות השקריים, לתקציבים המתמעטים ולמאבקים היומיומיים המתישים. אהבתו של אמן האמת לאדם, תוכל גם לאיוולת המתעצמת, לקול התיפלות הכובשת כל חלקה טובה ומכלה את השפה, את המילה, את תעצומות הנפש, ונוגסת בבשר החיים התרבותיים שאדם באשר הוא נדרש להם, דווקא בימים קשים.

כי את המציאות הסבוכה והמדממת שלנו ניתן לחיות בשתי דרכים: האחת - להתמסר לכיעור, לרוע, לשטחיות ולשחיתות ולכל מה שמעורר את הפחד והאימה. והאחרת – להביט במציאות בעיניים פקוחות ובהחלטה אמיצה להמשיך להיות אדם. לעשות למען היפה והטוב, המוסרי והמיטיב, לחשוף מתוך מודעות עמוקה את מה שניתן להשאיר כנכס אמיתי שלא יהפוך לאבק: את יצירת האמנות, את הדיאלוג האמנותי על כל פניו, את המחזות, את הקולות הצלילים והתנועות ואת שיתוף הפעולה קהל–במה, המניב את הקיום האחר שהוא הרבה מעבר לתמורה חומרית.

בימים טרופי דעת אחרים, אמר חכמנו שפינוזה על דרך השלילה, כי חברה הדוחה את הוגי הדעות שלה, את אמניה, את היוצרים שלה שהם עילית אזרחיה, נדונה לניוון וכליה. וברוח חשיבה כלכלית במאה העשרים ואחת, הצטרפה אליו על דרך החיוב תאוריה מפיו של הכלכלן והסוציולוג פרופ' ריצ'רד פלורידה, המדברת בשבחו וחשיבותו של מעמד יצירתי בסביבה אורבנית, המביא אליה שגשוג כלכלי ופריחה של ערכי סובלנות, פתיחות וחיים. סביבה יצירתית תרבותית מושכת אליה אוכלוסייה היוצרת צמיחה והתחדשות.

הקהל - דמות ראשית שתפקידה לקיים דיאלוג פורה עם הבמה, עם היוצרים ועם היצירות, הוא המעמד היצירתי הנוכח באולמות ובכוח תגובותיו להגדיר הגדרות חדשות או מחודשות לגבי זהותנו התרבותית, החברתית והאחרת, ולספק תשובות לשאלה איזו חברה אנחנו רוצים לפגוש במקומותינו, ברחובותינו ובאולמות התרבות שלנו. איך ננחיל לקהל את התחושה שזה ייעודו ושזו אחריותו? איך ננחיל לקהל את התחושה שההתרחשות הבימתית היא כפיל של ההתרחשות הקהילתית שהקהל הוא שליח ונציג שלה? הרי זה מה שהתיאטרון מנסה לחולל בצופה, לתת לו תחושה שהוא כפיל של הדמות הבימתית. הקהל וכפילו הוא סיפורה של הבמה ככפילתו של הקהל.

המשחק, אומר לנו שקספיר באמצעות המלט, הוא מראה, "...תכליתו הייתה ועודנה להחזיק מראה כביכול אל מול הטבע: להראות לתום את תוארו, לסכלות את דמות דיוקנה, ולהאיר את פני הדור כהווייתם, כצורתם וחותמם." (מערכה ג' תמונה ב' בתרגומו של ט' כרמי). באמצעות כישרונם של השחקנים והזדהות קהל הצופים עם המתרחש על הבמה נגיע אל חווית אמת משותפת. בכך שונה התאטרון מאמנויות אחרות. המחול והמוזיקה מעוררים תגובות רגשיות ייחודיות להם (ועל כך יש לדון דיון נפרד). הקולנוע, השירה, הספרות, הציור – פוגשים את קהלם כיצירות מוגמרות שניתן לצפות בהן או לקרוא בהן גם בעתיד. אמנותם של המשורר, הסופר, הצייר, מגיעה רק עם סיומה למפגש אינטימי בין היצירה לקהלה ולכן מפגש זה איננו מהדהד, בזמן אמת, אל תוך היצירה הנתונה.

לעומתם, ההתרחשות התאטרונית הדוברת בשפת קהלה, מתחוללת כאן ועכשיו, במפגש חי בין יוצרים וצופים הנוכחים באותו חלל והופכים, ללא הבדל דת גזע ומין, שותפים לנרטיב אחד המוצג על הבמה. האמת המתחוללת באולם התאטרון נגלית במלוא עוצמתה, רק כשהקהל והיצירה התאטרונית במיטבם הופכים לנפש אחת, בחלל אחד. הקהל הוא תיבת התהודה של ההתרחשות הבימתית. הקהל הוא הד חוזר למתרחש על הבמה, הוא נושם אותה, מגיב אליה, כל ניע שלו מהדהד אל הבמה, דומייה דרוכה נשמעת היטב בחלל התאטרון. הבמה חיה ונושמת ומשתנה עם כל תגובה הנמסרת לה מהאולם, והבמה מתה אם קהלה איננו מהדהד אליה. הבמה מתה או מתרסקת כאשר קהלה אינו ערוך ומוכן לדיאלוג החשוף והחושף בינו לבינה.

ביטוי לאירוע שמאגד את נושאי הדיון, יחסי קהל-במה, מציאות, חברה, חינוך ותרבות, ושאין  להתעלם ממנו, אירוע מייצג למצוקותינו (כאנשי תרבות, כמחנכים, כהורים), התרחש בחודש אפריל האחרון בהצגה "גטו", מחזה מעוטר פרסים יוקרתיים שזכה להיות מתורגם ומוצג ברחבי העולם. הידיעה על  שהתחולל בהצגה השיגה את המחזאי יהושע סובול בסיאטל, משם שלח את תגובתו לעיתון "ישראל היום" שביקש זאת ממנו. יש בדבריו נגיעה כואבת ותרומה לדיון שלנו בנושא. הנה קטע מהדברים שכתב ופורסמו ב -24.4.12: "...אנו חיים בחברה שנעשית יותר ויותר אלימה כלפי חוץ וכלפי פנים. אם הערך השולט במציאות שיצרנו הוא שימוש בכוח כדי לרמוס את החלש ולגזול ממנו את כבודו, את רכושו ואם בא לך גם את חייו, הנערים הגדלים אל תוך מציאות זו מתרגלים את הערכים האלה בכל הזדמנות שנקרית להם. כל צופה בקהל מחזיק בידיו עוצמה רבה יותר מכל הנעשה על הבמה, שהרי עליה רוקמים השחקנים מציאות ממשחק וממילים, ואין מציאות שבירה מזו. קהל שנאסף בתאטרון מביע את רמתו התרבותית ואת ערכיו האנושיים בכבוד שהוא רוחש לאמנים החושפים את עצמם לפניו. מי שפערו לוע וצעקו בתאטרון הם בני אדם שלמדו לרמוס את החלש ולפגוע בכבודו ובנפשו בלי שום מעצור. הסיטואציה סיפקה להם זירה אידילית לפגיעה בחלש. לא פלא שהם הזדהו עם דמות הקצין הנאצי, המסמל את הכוח, ועם הקלגס היהודי, איש משטרת הגטו המשרת אותו ועודדו אותם לפגוע באלימות באנשי הגטו החלשים".

פתחתי את דברי בעמדתי ועמדת חברי באשר לחוויית הרוויה והשובע שמעורר בנו התאטרון ובאפשרות הנתונה בידינו כבני אדם חופשיים לבחור באחת משתי דרכים לחיות כל מציאות. מתוך כך צפות ועולות שאלות רבות: מה עלינו לעשות כדי לזמן לחבורה הצעירה באולם את הזכות ליהנות מעוצמת החוויה שמזמנות האמנויות ובמקרה זה התאטרון? מה עלינו לעשות כדי שקהל הצופים יבחר בהקשבה, בדריכות ובהעמקה? האם ניתן לפתח יכולת צפייה? האם היא יכולת נרכשת או מולדת? האם יש להתייחס לתהליך הכשרתו של קהל, דמות מרכזית במעמד התאטרוני, כפי שמתייחסים לתהליכי הכשרה של שחקנים, במאים, מעצבים ומוזיקאים? מה תרומתה של סביבה יצירתית ותרבותית לתהליכים ההופכים קהל לקהילה פתוחה וסובלנית? מה היחס הנכון בין איכות לכמות?(מספר הצגות? מספר צופים?), באילו תנאים פיזיים ראוי לצפות בהצגה? האם ניתן להקנות תרבות באמצעות הכנות נקודתיות או שמא עלינו לתבוע תהליך חניכה תרבותי ממושך? ומי נכון להכין את הקהל שלנו לצפייה?
   

* אמירה קמינר היא דרמטורגית, במאית ומרצה בכירה ליצירתיות ותאטרון.

 לצפייה בפנל בהשתתפות סמדר מור, תמנע פטר ויגאל עזרתי – בקרו אותנו בפייסבוק.