שוטטתי בברלין כמוכת תדהמה

אני גרה עם בן זוגי ושלושת ילדינו בהוד השרון כבר הרבה שנים, בשכונה פשוטה, ישנה ומנומנמת שנקראת גיל עמל. אני אוהבת לגור בה. למעשה, אף פעם לא גרתי בשום מקום כל כך הרבה זמן. אולי כי בשנות ילדותי נדדתי כל כך הרבה ברחבי העולם. אבי היה היסטוריון, חוקר שואה, ואנחנו – אמי, אחי ואני – נסענו כל שנה-שנתיים לארץ אחרת, בעקבותיו ובעקבות מחקריו.

בבית שגדלתי בו, השואה הייתה באוויר. סבי וסבתי הברלינאים ניצלו בשן ועין ובאו מברגן בלזן לחיפה ב-1944, בחילופי שבויים בין יהודים "נבחרים" לבין הטמפלרים תושבי פלשתינה. אבי נשלח הנה לפניהם, לבדו, בעליית נוער, והוא ילד בן 13. במשך חמש שנים לא שמע מהוריו, וכשהגיעו ארצה – לא זיהה אותם.

אבי התעמק בשקדנות אין קץ בארכיונים גרמניים בניסיון למצוא "הסבר" לעליית הנאציזם. הוא אהב את ברלין וכל ימיו השתוקק להיות בה, והיא, בבוגדנותה, הפנתה אליו את גבה. אני זוכרת את היום שבו הביא הביתה את יומנו הפרטי של הימלר ותרגם לי את המכתבים שכתב לבתו – על נגינתה היפה ועל תכונותיה הנעלות כילדה עדינה וטובת לב. הוא רק תרגם את המילים, בעודו מחזיק ביומן הזה ביד רועדת. אבל כמו יקה טוב, הוא לא חרק את שיניו, לא מחה, אפילו לא מצמץ. רק קרא ותרגם.

לימים הופתעתי לגלות עד כמה אהב לחזור לברלין, לבלות בה, לטייל בה. שם החזיר לעצמו מחדש את ילדותו האבודה. הוא היה מאושר להרגיש בברלין שוב כבן בית. אבל אותי הוא לא לקח לשם אף פעם, לא לימד אותי גרמנית, אפילו לא הביא לי משם מתנה, כי כאן, בישראל של פעם, ברלין הייתה מוקצית ואסורה.

הטיוטה הראשונה ל"השד מברלין" נכתבה בימים ששוטטתי בברלין כמוכת תדהמה. נסעתי לברלין כדי להתחקות אחר עקבותיו של אבי, הרבה שנים אחרי שכבר לא היה בחיים, וכבר לא יכול היה לשתף אותי בחוויות המורכבות והטעונות שחווה שם בילדותו - בעיר התוססת, והמכושפת הזו. נדהמתי לגלות עד כמה הרגשתי בה גם אני בבית – למרות שלא הייתי בברלין אף פעם. ברלין הייתה ה"בית" האבוד שירשתי כנראה, במשך ילדותי שלי. היו מוכרים לי כל כך הגינונים, המחוות והשפה – למרות שאינני דוברת גרמנית. הנימוס הברלינאי, האיפוק הסגפני וקור הרוח, המכסה על יצרים גועשים, על רומנטיקה, מיניות ואלימות אפלה. לא פלא שברלין הפכה ליעד מבוקש לצעירים היום. הרחובות, הפאבים, המועדונים והגלריות - מלאים בצעירים מכל העולם.

מרתק אותי הדיאלוג שנוצר במפגשי עם תלמידים - על ברלין של אז – לפני המלחמה, ברלין של אבא שלי, של קברט, של באוהאוס, של מרלין דיטריך וקפקא וברכט, וברלין של היום - ברלין הליברלית, עיר של קולנוע חדשני, של גייז, של מוזיקת מטאל, של אופנה, ושל גרפיטי, בכל מקום, משני צדי החומה.

אני נשאלת הרבה על הקשר הבלתי נתפס בין הקידמה, החופש היצירתיות והתקווה של הצעירים בברלין, לבין הרוע הנורא והחשוך ביותר בהיסטוריה, רוע מפלצתי שנולד בברלין, שצמח בה והביא לשואה. אני מנסה להראות בתמונות ולספר בסיפורים וחוויות אישיות, איך הטירוף ההמוני והשנאה באו באחת, בימים של שיא הנאורות, הפתיחות והסובלנות. ואיך הסיפור האישי, של אבא שלי, הוא הסיפור של כולנו – של ניצולים ובני ניצולים, אנשי רוח, אמנים ואזרחים ברלינאים שוחרי טוב, שהיו באחת לפליטים רדופים, מוכים, מבוזים ושנואים.

ג'ודי טל-קופלמן מקיימת מפגשים עם תלמידי כיתות א – ג על אודות ספרה "המגירה השלישית של סבא", ועם תלמידי י"א – י"ב על אודות ספרה "השד מברלין". "המגירה השלישית של סבא" זכה בפעם השנייה במקום הראשון במצעד הספרים לגילי א - ג. 
 

יוני 2012