בשמונה בבוקר, או "בשמונה לפנות בוקר", כפי שאמרה אחת התלמידות, הגיעה שכבת י"א מבי"ס חשמונאים בבת ים לאודיטוריום העירוני, לצפות בסרט "עג'מי" ולשוחח עליו עם ירון שני, אחד משני הבמאים שלו. בעיניים עצומות למחצה, כשהם כמעט נתקלים בקירות, תפסו התלמידים את המקומות באולם. כמה רגעים לאחר תחילת הסרט, במעבר מהסצנה הרכה שבה רוחץ הנכד את סבו המשותק לסצנת הרצח, כבר נראה שרוב האולם התעורר.
לקראת הצפייה ב"עג'מי" והמפגש עם הבמאי, הקדישו המחנכים זמן להכנת התלמידים לצפייה. ההכנה התמקדה בהיבטים שונים של הסרט – ריבוי נקודות המבט, השפה והשכונה כגיבורים, אמצעי הביטוי הקולנועיים, עיבוד חומרי מציאות לעלילה, ועוד. בסרט נפגשים שלושה סיפורים שונים שבבסיסם מצוקה, פשע, אלימות, וניסיון חסר אונים, מוכה גורל, לשרוד את המציאות הבלתי אפשרית הזו. הסרט נעשה עם קבוצה של תושבים משכונת עג'מי היפואית, שלאיש מהם אין רקע במשחק, והתבסס על אירועים שהתרחשו בשכונה. הסרט, שהוא עבודה משותפת של הבמאים סקנדר קובטי וירון שני, זכה ב-5 פרסי אופיר ובפרסים בפסטיבלים רבים בארץ ובעולם, (קאן, לונדון, ירושלים, ולנסיה ועוד), והיה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. כל אלה יצרו קרקע פורייה לשיחה בין התלמידים לבמאי ירון שני.
איך עושים סרט שלם עם שחקנים לא מקצועיים?
מדובר בטכניקה מאוד מורכבת: הרעיון הוא שהשחקנים יהיו אנשים שמגיעים מסיטואציות דומות מאוד לסיטואציות שבהן נמצאות הדמויות שהם מגלמים. ה"שחקנים" משתתפים בסצנות שבהן הם לא יודעים מה עומד לקרות, ומה הם אמורים לעשות ולהגיד. הם מתמודדים עם הסיטואציה כפי שהיו מתמודדים איתה במציאות, וכך, בלי שהבמאי יבקש מהם, הם אומרים את המילים הנכונות, ומחצינים רגשות ספונטניים ואותנטיים. לדוגמה: שוטרים לשעבר שיחקו שוטרים בסרט, ולכן בסצנה שבה הם באים לעצור מבוקש, הם יודעים בדיוק כיצד מתנהל מעצר כזה ואיך להגיב להתפתחויות בסיטואציה הזו. לכן גם כשמישהו בוכה בסרט, זה לא בגלל שאמרנו לו לבכות, אלא בגלל שהוא הרגיש רצון ספונטני לבכות.
למדת ערבית לקראת העבודה על הסרט?
עברתי שינוי מאוד גדול ביחס שלי לערבית, והאמת היא שגם לעברית. בילדותי חשבתי שערבית היא שפה מאוד מכוערת, (אולי בגלל ההקשרים שבה שמעתי ערבית). אגב – גם את הצליל של העברית לא אהבתי. אבל אחרי שבע שנים שבהן הסתובבתי בעג'מי עם חברים ערבים, למדתי לאהוב את השפה, ולהפתעתי דרכה גיליתי גם את היופי שיש בעברית.
לא פחדת להסתובב במקום כל כך מסוכן?
בכלל לא! יפו היא לא רק מה שראיתם בסרט. צריך להבין שכמו שאצל רופא החולה לא מספר על כל מה שתקין בגופו, אלא רק על המחלה הספציפית, גם כשיוצר רוצה לבקר תופעה מסוימת הוא מתמקד בה. אבל אל תסיקו מזה שיפו היא כולה פשע, סמים ואלימות.
שומעים כל כך הרבה על מקרי רצח על רקע "כבוד המשפחה". לי זה נשמע שרצח הוא חלק מהתרבות הערבית.
את מכירה ערבים? לא מהעיתונות, ולא מהטלוויזיה, אנשים כמוני וכמוך? אי אפשר להסיק מסקנות על חברָה בלי להכיר אותה מבפנים. אני לא חושב שערבים רוצחים יותר מיהודים, אבל כשאת שומעת על אירוע פלילי בנתניה או בחדרה את לא חושבת על פושעים יהודים, את חושבת על פושעים. כשערבי רוצח, ישר אנחנו משליכים את הרצח על החברה הערבית כולה.מעבר לזה, פשע ואלימות לא מגיעים משום מקום. הם צומחים באוכלוסיות מוחלשות, שמרגישות שהם נשארות בשולי החיים, וזאת הדרך שלהם לשרוד. הפשע והאלימות פורחים באוכלוסיות שנמצאות במצוקה סוציואקונומית, שהחברה נכשלה בקידומם, ולא משנה אם זה ביפו, או בבת ים: במקום שיש יאוש יש פשע.
מה הערבים חשבו על הסרט, שמפנה ביקורת קשה כל כך על החברה שלהם?
אי אפשר להתייחס לערבים כאל גוף אחד, כאילו לכולם יש אותה דעה. כמו שאצלנו יש מגוון דעות בכל נושא, כך גם בחברה הערבית. מעבר לזה – הסרט לא בא לבקר את החברה הערבית אלא להצביע על בעיה. אגב, הסרט אמנם עוסק בשכונת עג'מי, אבל פשע ואלימות בשכונות מצוקה הוא לא תופעה ייחודית של עג'מי. קיימות שכונות במצב דומה מאוד גם במגזר היהודי, וכמובן גם בחו"ל.
לא היה קשה לשכנע מפיקים למכור את הסרט? בכל זאת... סרט שלם בערבית לקהל יהודי...?
באמת היה קשה מאוד. המפיקים והמפיצים הסבירו לי שזה לא יעבוד. הם חושבים שכולכם מטומטמים שרוצים לראות רק ריאליטי וסרטי קיטש הוליוודיים. אבל אני האמנתי בסרט, ובקהל, ידעתי שאם רק יתנו לסרט הזדמנות הוא ימצא את המקום שלו, ולשמחתי הרבה – כך קרה.
נראה היה שככל שירון שני ענה על יותר שאלות, הן רק הלכו והתרבו, ואלמלא רכזת השכבה הייתה מודיעה על סיום המפגש, השיחה הייתה נמשכת הרבה מעבר לזמן שהוקצב לה. ירון סיכם: "המציאות הישראלית משופעת במצוקה, מכל מיני סוגים. הנטייה המיידית היא להפנות את המבט ולהתעלם, אבל הבעיות רק מתעצמות ומחמירות. עג'מי ניסה להראות פינה אחת במציאות שלנו, פינה שדורשת טיפול מיידי. לכן גם היה לי חשוב להיפגש אתכם, כי אתם הדור הבא שיכול לשנות את העתיד של כולנו. אני מודה לכם על האכפתיות ועל הסקרנות."
סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.
תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.
התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.
התוכנית פועלת החל משנת 1987.