מי מפחד משאלות?

החל מפינוקי, כלבלב יחיד להוריו המושלמים, וכלה בבילבי האנרכיסטית הקטנה - כל ספר ילדים מכיל בתוכו עמדה הומניסטית פוליטית או חברתית. לרוב היא סמויה ולכן מחלחלת ומבנה חרש חרש תפיסת עולם, ולעתים היא גלויה וניתן להתעמת איתה בקלות. בספרי, העמדה ההומניסטית היא ברובד הגלוי של הסיפור, והגיבורים מתמודדים עם שאלות של שוויון, חירות ואחווה. הגיבורים שלי, לפעמים ברומאן כולו ולפעמים בתחנות שבדרך, הם בגיל של התלמידים שאני פוגשת.

המפגש מתחיל. אני עומדת לבדי במרכז החלל הגדול שבו מרוכזים עשרות תלמידות ותלמידים הצוהלים בזכות ההפוגה משגרת יום לימודים. אני נרגשת, שמחה, מצפה וסקרנית לשמוע אותם. כבר בתהליך הכתיבה אני מדמיינת את המפגשים הדיאלוגיים עימם, שהרי עבורם אני כותבת. אני מזמינה אותם לשאול שאלות, להשיג השגות, לבקר ולעיתים קרובות אף להתעמת. והם עושים זאת. וראו איזה פלא, השאלות מתחילות לזרום, והן מרתקות.

"אם אני הייתי חי בעיר של מרטין לותר קינג," שאל אותי תלמיד ממוצא לא אשכנזי באחד המפגשים במרכז הארץ, "גם אליי היו גזעניים?" הילדות והילדים בכיתה גיחכו, ואחת התלמידות מיהרה לענות לו: "אנחנו לא מהשחורים אנחנו מהלבנים! מה, לא הבנת את הספר?" "מה אתה חושב?" הפניתי את השאלה אל אותו התלמיד, "איך היו מתייחסים אליך?", והוא ענה: "אני חושב שהיו גזענים אליי, בדיוק כמו שבתל-אביב עושים עליי סלקציה במועדונים." הגיחוך של הנערים והנערות התחלף בהנהוני הסכמה, וכמה מהם שיתפו את הכיתה בגזענות שהם עצמם חוו.

דווקא השאלות הנחשבות "טפלות", תוקפניות או כביכול טרחניות, הן המופלאות ביותר בעיניי. שוב ושוב אני מגלה שגם אם הדברים התרחשו ביבשות אחרות ובזמנים אחרים, הנושאים רלבנטיים תמיד. באחד המפגשים שהיה סביב הספר "שרוטה", התריס לעברי אחד התלמידים, "ואת, מה אכפת לך בכלל מהערבים? אני שונא אותם. אני לא מתבייש להגיד שאני רוצה שימותו." ראיתי שהמורה שלו החווירה, אבל אני דווקא חייכתי. מאחר שהוא לא התלמיד הראשון וכנראה גם לא האחרון שמתבטא כך, אפילו לא נבהלתי. אמרתי לו שאני שמחה על השאלה, ושאני בטוחה שעוד ילדים רצו לשאול אבל לא העזו. שאלתי אם הוא קרא את הספר (האמנתי שכן כי אני עומדת על כך שהמפגש יערך בעקבות קריאה!), והוא הנהן בראשו. שאלתי אותו אם לאורך קריאת הספר הוא שנא את מאהר (הגיבור הערבי של הספר) ואיחל לו שימצא את מותו? התלמיד הביט בי בפליאה והניד בראשו לשלילה. אחת התלמידות הצביעה וסיפרה שאביה עובד עם ערבים ודווקא מיודד איתם. "כשאתה מכיר מישהו," היא אמרה, "אתה לא יכול לרצות שהוא ימות." בסוף המפגש ניגשה אליי המורה ואמרה שאם תלמיד היה מעז לומר משהו בסגנון של "מוות לערבים" הוא היה מושעה מבית הספר, מה שכמובן לא היה משנה את עמדתו.

תמיד, בכל המפגשים, יהיה התלמיד שישאל "כמה זמן לקח לך לכתוב את הספר?". עד לאחרונה הייתי מכמתת בדקדקנות את התהליך; מנביטת הרעיון דרך התחקיר, הטיוטות האין סופיות ועד למפגש עם הספר בחנות הספרים. הרגשתי שככל שמשך הזמן המושקע ארוך יותר, כך גדלה התפעלות הילדים. כיום, בזכות הרפטטיביות של השאלה, אני מבינה שאל כל ספר מסוננים מיליוני אירועים ורסיסי אירועים מכל שנותיי, מכל מה שהביא אותי עד הלום.      

תמר ורטה-זהבי מקיימת מפגשים עם תלמידי כיתות ה' - י"ב על אודות ספריה: "שרוטה" (ז'-י"ב), "גנדי" ו-"מרטין" (ה'-ט'), ועם ילדי גן - ג' על אודות ספרה "רים הילדה מעין חוד", שנכתב במשותף עם עבד אל סאלם יונס.

אפריל 2012