סודות היקום של הכתיבה

אני יודע שלעולם לא אדע בדיוק איך מילים שבתוכי הפכו לשיר. בגיל 15 נסעתי לקיבוץ בית אורן לבקר חבר בשם חיים רובינשטיין. חיים היה בן למשפחה חד הורית אמריקאית-ישראלית שנדד מדירה לדירה, מיישוב ליישוב. כשהגעתי אליו הוא ישב עם גיטרה אקוסטית וניגן שירים שהוא הלחין ושירים שאהבנו. הוא לימד אותי את כל מה שאני יודע על איך מאזינים למוזיקה. נהגתי לשבת לצדו והייתי רושם רישומים וכותב הגיגים.

עשר שנים קדימה, אני בן 25 וחיים עבר להתגורר בלוס אנג'לס, ארה"ב. כתבתי לו מכתב וסיפרתי לו על כוונתי ללמוד טבחות. הוא אמר לי שאני "כותב" ולא טבח ושאסור לי לברוח מהכישרון שלי. לא האמנתי לו, אבל הוא התעקש שבאותם רגעים בגיל ההתבגרות באמת יצרנו אמנות! לא ידעתי אם הוא צודק, אבל החלטתי לנסות ולהפוך מילים שהתגלגלו בתוכי לשירים. נרשמתי ללמוד כתיבה בחוג לתיאטרון. היום, אחרי שלושה ספרים ולא מעט אסופות שערכתי, אני עדיין מרגיש את הבלבול הזה. כנראה אף פעם לא נדע בדיוק איך מילה הופכת לשיר או סיפור. לפעמים אנחנו מקבלים הכרה מאנשים שקראו את השירים והסיפורים שלנו ואנחנו נאחזים בה. לעיתים אנחנו מדמיינים את השיר או הסיפור ומחזיקים חזק מאוד ביצירה כדי לא ליפול לתהום שמקיף אותה. הכתיבה האישית, האינטימית, הייחודית לכל בן אישה ובת אישה, צריכה אוזן קשבת רגע לפני שהיא יוצאת למרחב הציבורי ופוגשת באוקיינוס התרבות.

לעולם לא אדע בדיוק איך מילים הפכו לשיר, ובכל זאת, כל כך הרבה מילים הופכות לשירים וסיפורים. כל אחד יודע לספר את סיפורו האישי, הייחודי, ובעצם – רק אותו. לכל אחד מאיתנו זוג רגליים דומות אבל כל כך שונות, לכן לא נוכל ללכת אף פעם בצעדי אחרים. אבל לעיתים, כשמישהו בא מבחוץ ונותן לנו חיזוק, אנחנו מוכנים להיפרד מה"מציאות" וללכת אחר הדמיון והגעגוע, שני כוחות שהם הנשק הכי חזק ביקום. אין כתיבה שלא עושה שימוש בדמיון ואין שיר או סיפור שאין בו געגוע לעולם ממשי או דמיוני.

אי אפשר לרכוש תבלין של דמיון או אבקה של געגוע, אבל אפשר ללמוד להעריך את התבשילים הפואטיים ולהכיר את ריחם, טעמם וצבעם של התבלינים הללו, שאם עושים בהם שימוש נכון, אפשר להגיע לתוצאות שיכולות להשפיע על החיים שלנו ושל הסובבים אותנו ואפילו על מהלך ההיסטוריה. ובכל זאת, המזון הזה לא נמכר באף מסעדה או רשת מלונות. המטפורה של בישול ואכילה לא יכולה להסביר את הקסם הזה שמחבר בין אותיות, מילים ומשפטים לכדי שיר או סיפור, והיא גם יכולה להישרף, אם לא נוריד בזמן את הסיר מהכיריים. היא גם יכולה להיעלם, כמו מאכלים שכבר לא נכיר כי האוכלוסייה שהכינה אותם נכחדה. ובכל זאת, הסקרנות שלנו משתוללת וכמו ילדים, אנחנו מתים לדעת מה קורה מאחורי מסך הקטיפה האדום של הקסם הזה. אנחנו רוצים לדעת מאיזה אותיות הגענו ולאיזה מילים אנחנו הולכים והולכות. אנחנו רוצים לגלות את סודות היקום של הכתיבה.

מתי שמואלוף מקיים מפגשים עם תלמידי ט - י"ב. עוד על אודות המשורר.

את התמונה המופיעה בעמוד הבית צילום מוטי קיקיון.

מרס 2012