להיות צייר זה לא רק לצייר "תמונה יפה". כמו מדענית שחוקרת תופעת טבע כך אני עצמי התופעה שאותה אני חוקרת והאמצעי הוא פעולת הציור. פעולת הציור מתבטאת על ידי אוסף פעולות כגון התבוננות, רישום, ערבוב צבע, מדידה, ראיית צורות, ועוד. תוך כדי שאני מציירת נרקמות תובנות לגבי הציור ולגבי דברים של יומיום, של החיים. אני שואלת שאלות על העולם ופעולת הציור היא סוג של שאלה מעשית. אני מגלה במה מעניין אותי להתמקד ובמה מעניין אותי רק לגעת באופן מפוזר, היכן להעמיס חומר ועד כמה להשאיר את הבד חשוף, אני מגלה מה המשמעות של השכבות עבורי, מה מפחיד אותי, מה מרתק ומה מהותי בעיניי. דרך ציור אני מתקרבת לחידה, למסתורין. כשאני מצליחה, אני מתקרבת.
הציור ככלי ביטוי
הרצון שלי הוא להתפתח, לא לעמוד במקום, לא לחיות בצורה אוטומטית. יש לי תשוקה לראות כמו דרך משקפת אישית. אני רואה דבר, קוראת שיר או צופה בסרט, אני נחשפת לרעיון שמעורר בי השראה, והתגובה שלי מתורגמת לפעולה ציורית. מהלך הציור מתחיל כבר עם החפצים ואופן סידורם בחלל, ביחס לעצמם, ביחס לאור, לרצפה, לקירות, עם המשמעות שלהם בעיניי, ביחס לגוף שלי. אני משנה ומחליפה חפצים בעלי צורות, צבעים ונפחים שונים, אני מגיעה לסדר שהוא פשוט עד כדי דיוק.
מיומנות טכנית אל מול המצאות ציוריות
המיומנות נרכשת מדור לדור, מועברת ממורה אחד לשני, מתוך התבוננות ומתוך התנסות. המצאות ציוריות נולדות משילובים של צורות ובניית צבע אישי דרך ערבובים של צבעים במינונים שונים. אני מושפעת מאמנים אחרים. אני מבררת מה מדבר אלי ומה דוחה אותי. מוזיקה, שירה, פילוסופיה, אמנויות לחימה, בהשפעה ממקורות אמנותיים מסורתיים יש מקדם עשיר, מטען של אלפי שנים שיש לו נוכחות בהווה.
הסטודיו
יום-יום אני באה לסטודיו ועובדת גם אם הציור לא מצליח ו"אין השראה". חשוב לעבוד גם כשהציור מתסכל, כשהוא לא "זורם" והכול נראה שחור. דווקא אלה הם הזמנים והמקומות שיצירה יותר משובחת יכולה להתפתח מהם. עצם ההימצאות בסטודיו וההתמודדות עם הקושי נחשבים כעבודה. אפשר להיות בסטודיו ולהתבונן שעות בציור. גם זו התקדמות. הסטודיו הוא מקום חשוב לאמן, שם קורים הדברים, זו המעבדה, זה החלל הפיזי שאמן זקוק לו גם בשביל ההתפתחות המנטלית והרוחנית שלו. שם החוויות מצטברות. זה הבית. ביתו של האמן.
תערוכות
כדי שהאמן יראה את היצירה עד האופק, הוא צריך לחשוף אותה. החשיפה היא התבוננות חדשה בעבודות. הקהל רואה את העבודה ממקום שהאמן לא רואה, ולהפך. כך היוצר והקהל משלימים את המעגל. אמן שיוצר למגירה ולא מראה את היצירה לעולם, באיזשהו מקום אולי הוא גם לא מראה אותה לעצמו.
הבסיס
בציור, כמו בכל תחום באמנות, יש חוקים ברורים. דווקא היותו מוגבל כשפה, כתחום (הוא דו ממדי אך חומרי. אין לו סאונד, הוא סטטי), מאפשרת לאמן המודע למגבלות את היכולת לנסות לפרוץ את הגבולות. למרות פשטותה של השפה האמן כמו קוסם, הוא יכול לרגש ולהגיע דרכה למחוזות חבויים בלבם של אנשים. הגבולות משכללים את היכולת. מגבלות הן הבסיס שעליו אני עומדת. אם אני לא מודעת להן, אין לי נקודת התחלה, אין לי נקודת זינוק.
לאתר של תרצה פרוינד
תרצה פרוינד מקיימת מפגשים עם תלמידי כיתות א - ג.
אפריל 2012
סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.
תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.
התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.
התוכנית פועלת החל משנת 1987.