מסע אל מחוזות רחוקים-קרובים

המקום: תיכון עתיד מדעים, לוד. האירוע: תכנית מיוחדת בספרות - המופע "ספר, אשה, בית" של רותי תמיר. אני נכנסת לאודיטוריום, ועל הבמה

– דוכן עץ ענק שעליו משובצים עצים תלת-ממדיים קטנים (יער! עולה במוחי הדימוי), מפת עולם מאוירת (מסע! אני חושבת), וספרים – שורה לבנה ומסודרת של ספרים, כמותם היו גם על אחד ממדפי הספרים המרובים בבית הוריי; ספרי עגנון בהוצאת שוקן. כמו בבית הוריי, גם כאן, הספרים אמנם מסודרים אך ניכר שאלה ספרים שנקראו שוב ושוב, ועקבות הזמן והקוראים ניכרים בהם. אני אוהבת ספרים שניכרים בהם סימני השימוש.

אני נזכרת שש"י עגנון נהג לכתוב בעודו עומד ונשען על סטנד. אני נזכרת בספרים העטופים בכריכת נייר דקה ולבנה שכשמסירים אותה נגלית כריכה קשה וצהובה. "על כפות המנעול", "סיפור פשוט", "בדמי ימיה", "הכנסת כלה" והרומן האהוב עליי

– "שירה". שמות הכרכים עולים בזיכרוני. מראה רחובותיה של שכונת תלפיות מציף אותי. תלפיות – השכונה הירושלמית בצל האורנים שבה חי ויצר עגנון ובה עומד ביתו עד היום; והשכונה שבה עברו עליי חלק ניכר משנות ילדותי.

"בדמי ימיה מתה אימי…. בדמי ימיה מתה אימי…." עולה קול עמוק מתוך הרמקול. עגנון! ההקלטה הוותיקה והמרגשת פותחת את המופע האינטימי, וכמו נותנת לו את ברכתה

– ברכתו של עגנון.דמות מוקפדת, אסופת שיער ולובשת שחורים עומדת על הבמה. אנחנו מוזמנים לצאת למסע. מסע יצירתו וחייו של ש"י עגנון, מגדולי הסופרים שקמו לעולם בעת החדשה. רותי תמיר, עדינה אך מקרינה עוצמה רבה, מדריכה אותנו במסע המעורר השתאות אל נבכי חייו ויצירתו של עגנון.

מתוך סיפור קורות חייו של עגנון, שהחל את דרכו כילד בעיירה היהודית בוצ'אץ' כבן למשפחת צ'אצ'קס, צפות ועולות כבמטה קסם דמויות מתוך סיפוריו. הנה תהילה, הנה בלומה, והנה האדונית… הרגע שבו השחקנית עוברת מדמות המספרת לדמות הספרותית הוא רגע שכדאי להתעכב עליו. באמצעים תיאטרליים פשוטים של שימוש סמלי בפריט לבוש כזה או אחר

– מטפחת, כובע או רדיד – מוגדר המעבר לעיני המתבונן. אבל הפריט הוא רק אמצעי חיצוני. השינוי הפנימי שעובר על השחקנית הוא לא פחות ממדהים. התחושה היא כאילו נכנס בשחקנית מעין דיבוק – מהותה העמוקה ביותר של הדמות צפה ועולה מתוך גופה הצנום של רותי תמיר, ההופך למעין צינור שדרכו ובאמצעותו צפה ועולה הדמות. שפת הגוף המשתנה, הבעת הפנים המתעצבת לכדי הבעה מדויקת של הדמות והגוף המקבל על עצמו את מאפייניה, כל אלה חושפים בפני הצופים את עבודת השחקן. ברגע המדויק בו מושלם המעבר מופיעה על הבמה הדמות, ועימה עולם שלם שהשחקנית בוראת לנגד עינינו.

אך לא מדובר רק בעולם הפנימי. גם המרחב הפיזי, המציאותי, קורם עור וגידים בעיני הדמיון של הצופה: חוף ימה של תל-אביב, יעל חיות על גבעת החול, שכונת נווה צדק, בית החולים למצורעים בירושלים… כל המקומות מקבלים קיום כמעט ממשי על הבמה, שבפועל נמצא עליה אותו סטנד גדול שעל סטנד כמותו יצר וכתב עגנון את סיפוריו. דרך הרומנים, הסיפורים והדמויות עולה ומתבהר גם סיפור חייו הפתלתל והמרתק של עגנון. פרטים ידועים יותר וידועים פחות על אודות חייו מתגלים, ונוכחותם מצטברת והולכת בין הדמויות שהשחקנית ממשיכה לזמן.

בסופו של המפגש אני מתקשה להיפרד. האינסטינקט הראשוני שלי הוא לשוב ולקרוא בכתבי עגנון, קריאה שללא ספק תהיה שונה, רעננה ומסקרנת יותר מאשר אי פעם. תלמידים מקיפים את רותי תמיר ושואלים אותה על דרך עבודתה, ועל הסיפורים העגנוניים שהפכו לנגישים עבורם. "כשהתחלת לדבר על הכלב בלק," אמר אחד מהם, "לא האמנתי שתציגי גם אותו". "הדמויות כל כך מציאותיות, זה מרגש," הוסיפה תלמידה, והמחנך שלה סיכם, שהמפגש פתח פתח לעולמו של עגנון, ולא רק עבור התלמידים.

התכנית "ספר, אישה, בית" מיועדת לתלמידי כיתות י - י"ב. מחזה, בימוי, תפאורה, תלבושות ומשחק: רותי תמיר; מוזיקה: אריאל ברנס. דמויות שונות במונולוגים מתוך סיפורי ש"י עגנון: תהילה, סיפור פשוט, הרופא וגרושתו, פרנהיים, האדונית והרוכל, בדמי ימיה, תמול שלשום, שירה, ועוד.

 לאתר של רותי תמיר.

ינואר 2012