למה שלא תכתבי את הסיפור שלך?

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני "מכורה" לנושא של יום הזיכרון לשואה ולגבורה. חיי כילדה, כנערה וכאישה בוגרת עברו לצידה של אחות מאומצת, ניצולת שואה, שסיפורה נשמר על ידי המשפחה כ"סוד מדינה". לאיש אסור היה לשאול על אודותיו או לדבר בו. הנושא היה בגדר טאבו. פירורי המידע המעטים שדלפו, הביאו אותי במשך שנים לחיפוש אובססיבי ובלתי פוסק אחר חומרים "שואתיים".

מגיל צעיר נהגתי לצייר, ומעט מאוחר יותר התחלתי גם לכתוב. נדרשתי לכתיבה רבה בעיקר בשנות עבודתי בביה"ס הריאלי העברי בחיפה כמורה, כמחנכת וכרכזת חינוך חברתי. באותה תקופה חיברתי סיפורים, מחזות, וחומרים לטקסים. מרבית חיבוריי עסקו, באופן טבעי, בנושאים הנוגעים למועדי השנה ולאירועים שוטפים. אף כי כתיבתי הייתה תמיד אישית, לא יכולתי להימנע מן הנטייה להעביר מסרים ברורים. במילים אחרות, הייתי מאוד דידקטית. כאשר פרשתי לגמלאות, ומטעמי בריאות לא יכולתי עוד להמשיך לצייר, הפניתי את מרב האנרגיה היצירתית שבי כמעט רק לכתיבה. אז גם החלטתי לפרוק מעליי את המשא ולספר את סיפורה של אחותי המאומצת. באותה תקופה חשבתי עדיין במושגים "דידקטיים", ולנגד עיני עמד כל העת הצורך הבוער בספרות בנושא השואה לגילים צעירים.

במשך שעות וימים ישבתי עם אחותי, ודליתי ממנה את סיפור חייה לפרטי פרטיו. החוויה לא הייתה פשוטה, בעיקר עבורי. לא פעם היססתי בהצגת שאלות, וחשתי כמי שדורס ברגל גסה בקודש הקודשים. היה לי ברור שהטאבו שהוטל על הנושא שנים רבות מאוד קודם לכן, עדיין פועל עליי. התקדמתי לאט, אך בסופו של דבר היה הסיפור השלם בידיי. הוספתי עליו מידע היסטורי שליקטתי ממקורות שונים ומגוונים, וכאשר הרגשתי ש"התמלאתי" די צורכי, התיישבתי לכתוב. כשסיימתי, נתתי לאחותי לקרוא בו. ציפיתי ממנה בעיקר לביקורת ספרותית, וגם ל"תיקונים קוסמטיים", כלומר – שתעזור לי לדייק בעובדות ובפרטים. אבל אחותי לא יכלה לעמוד במשימה ונתפסה לדקדקנות בפרטי הפרטים: היא לא יכלה לנתק את עצמה מצבעה האמיתי של הגדר שהקיפה את גינת הבית, מהצמחייה שגדלה שם, מתיאור מדויק של החדרים… בשום פנים ואופן לא עלה בידה "להתרחק" מהסיפור ולקרוא אותו כספרות לשמה.

כאשר העייפות החלה לתת את אותותיה בשתינו, הפסקנו את ההתדיינות בסיפור, ואז היא אמרה: "בעצם, למה שלא תכתבי את הסיפור שלך?" זה היה משפט המפתח, שהוליד, בסופו של דבר, את ספרי "אסור לדבר על זה!" (הוצ' כנרת, מרץ 2011). זה גם היה המשפט, שיצר את המפנה בכתיבתי: במקום להמשיך להתבונן החוצה, לעבר "צורכי המערכת", הפניתי את המבט פנימה, אל חיי שלי כילדה בת שבע המגלה שאחותה הגדולה והנערצת אינה באמת אחותה, ואיש בסביבתה אינו מוכן לדבר עימה על הסוד הזה.

במפגשיי עם תלמידים סביב "אסור לדבר על זה!" עלו שאלות והתעוררו תגובות שנבעו מהזדהותם של הילדים עם דמויות או עם סיטואציות בסיפור. אני זוכרת את אחת הילדות אומרת בפשטות: "זה כמו שלא אומרים לילד שאבא שלו הוא לא האבא האמיתי שלו..."; או את הילד שהוטרד מאוד אם "אבא ואמא שלה הספיקו להגיד לה שלום, כשהגרמנים באו לקחת אותם" - שאלה שחיברה אותי לספר קטן ומרתק של פסיכיאטרית יהודייה-צרפתייה בשם קלודין ווג, "לא הספקתי לומר שלום", העוסק בסוגיית המעגלים הפתוחים והנזקים שהם מעוללים לאדם למשך כל חייו.

חלק משאלותיהם של הילדים הביא אותי לבירורים מעמיקים ביני לביני. כזו הייתה, למשל, השאלה התמימה לכאורה: "למה רצית לכתוב סיפור אמיתי?". שאלות אחדות עוררו בירורים מעמיקים ביני לבין אחותי. כך השאלה, "למה הם היו צריכים לשמור בסוד את הסיפור של בתיה?" - שאלה שאחותי ואני עסקנו בה לא מעט, כל אחת מן הזווית שלה. תהליך כתיבתו של הספר, הוצאתו לאור והמפגשים עם התלמידים הביאו את שתינו לראשונה להתמודדות עמוקה ואמיצה עם מערכת היחסים בינינו. חשיפתו של הסוד והדיון בו פרקו מעלינו משא כבד וסגרו מעגל המאפשר לשתינו, לאחותי ולי, באיחור של כמה עשרות שנים, לבנות מחדש ובאמת את הקשר בינינו.

דצמבר 2011