דרך מחוזות הילדות

הרבה פעמים שואלים אותי מה פתאום החלטתי לכתוב סיפור פנטסיה על עולמות מיתולוגיים רחוקים. השאלה הזאת לוקחת אותי למחוזות ילדותי.

כשהייתי בת תשע יצאו הורי לשליחות באיסטנבול שבטורקיה. הזיכרון הראשון שנצרב בליבי הוא שלוש הצלפות סרגל, על כף יד רכה, ופנים שהאדימו מבושה אל מול כל תלמידי הכיתה. בתגובה, נעלתי את עצמי בבית בחדרי, וסירבתי לחזור לבית הספר. הורי רשמו אותי לבית הספר שנחשב הטוב ביותר בעיר, מנזר קתולי. לבושה במדי הנזירות, שמלת סרפן אפורה וחולצה לבנה, צעדתי בין פתיתי השלג אל המנזר. הייתי היהודיה היחידה בכיתה, או לפחות, היחידה שלא הסתירה את יהדותה.

היחידות שהתייחסו אלי יפה ודיברו איתי, היו הנזירות ואם המנזר. הן הזמינו אותי ל"טקס התה" שבו השתתפו תלמידים מצטיינים ונזירות בכירות. היינו יושבים סביב שולחן העץ ושותים תה בספלי חרסינה פרחוניים ודקים ואוכלים עוגות, שאת ריחן ושלל טעמיהן נושאת אני עימי עד היום. אני זוכרת שבאחד הדיונים עלתה השאלה איך אפשר לעזור לתלמידה יתומה מאב ולקרב אותה לחברותיה לכיתה.

הייתי ילדה בודדה, וחשבתי שכשאחזור ארצה, כבר לא אהיה כזו. אבל לילדים יש חושים מאוד חדים, הם מזהים את הזר ויוצא הדופן, ואני הייתי זרה ויוצאת דופן. השתמשתי במילים משונות כמו: סליחה, תודה, בבקשה. לפעמים, בהפסקות, סיפרתי סיפורים על חופשות באיים מוריקים, שהנסיעה בהם מותרת רק בכרכרות רתומות לסוסים. סיפרתי על טורקי צנום, בעל שפם שחור מסתלסל ולראשו תרבוש אדום  שהפעיל תיאטרון בובות, ועל צוענים יורקי אש ובולעי סכינים שהציגו על גדת נהר הבוספרוס. הסיפורים נשמעו לחברותי לכיתה בדיוניים, סיפורים מעולמות אחרים. אבל הגרוע מכול היה שאכלתי תפוח מקולף ופרוס לרבעים.

לילדים יש דרכים משלהם להוציא את השונה מהמעגל החברתי. ואני, מצאתי לי מפלט בעולם הספרים והדמיון, בטיולים להר נפוליאון או בשיט בנהר הירקון. בחלוף השנים, הילדה הבודדה שהייתי הפכה למנהלת בית ספר, שמקרבת אליה את הילדים שהורחקו מחבריהם.

אחרי שנים של קריאה בספרים של סופרים אחרים, החלטתי לממש את הצורך שלי לכתוב סיפורים. המקלדת ולפעמים העט הם שרביט הקסמים שלי. בהינף שרביט אני יוצרת עלילות, בוראת עולמות, ממציאה דמויות ומפיחה בהן חיים, ולפעמים שולחת אותן לעולם שכולו טוב. בידי היכולת להחליט אם הדמויות תהיינה טובות או אפלות, תעלנה בהר או תיפולנה לבור. לפעמים שרביט הקסמים היא המחליטה עבורי מה לכתוב.

כשהתלמידים מתכנסים אט אט למפגש עם 'הסופרת', ועשרות זוגות עיניים סקרניות מביטות בי, אני מתמלאת חשש ושואלת את עצמי אם אוכל להגיע אל לבם, ואיך. שהרי מאחורי כל זוג עיניים יש ילד או ילדה עם אופי, חלומות וגוון שהם רק שלו ושלה. יש ביניהם מקובלים יותר ופחות, יש המצליחים בקלות בלימודים ואחרים שמתקשים למצוא את מקומם במסגרת.

אני מקריאה קטעים מהספר, מושיטה לתלמידים יד, ומזמינה אותם לצאת למסע ביחד, איתי ועם גיבורי הספר: עם עומר בן ה-15, עם שירה בת ה-14 ועם דניאל בן ה-13. המסע אל ממלכת אורידור קשה, מסוכן ומלא בהרפתקאות. הוא מתחיל בהר הרוחות השוכן בעולמות שמעל פני האדמה ומגיע אל הממלכות שבמעמקי האדמה. במסע, כל אחד מהגיבורים בוחר לו דרך אחרת, דרך ייחודית לו להתמודד עם הסכנות והמכשולים. אפשר להיות אמיץ, מותר לפחד וזה ממש בסדר להסס, לעיתים זה אפילו חיוני.

פעמים רבות בשיחה שמתפתחת, התלמידים פותחים את סגור ליבם. הם מספרים על המעברים שלהם; על קשיי התבגרות מילדות לנעורים, על הלימודים שלא תמיד קלים להם, או על קשיים בחברה שלא תמיד מקבלת אותם. אני מרגישה שליחות להגיד לנערים ולנערות שזה בסדר להיות שונה, להיות אחר. שהדרך והקשיים שהם חווים יחשלו אותם. שיגייסו למסע חייהם את הכוחות הטמונים בליבם ויאמינו בעצמם. ואם הם יאמינו בעצמם, אזי העולם יאיר פניו אליהם.

וכשאני רואה מולי את מבטי ההזדהות עם אחד הגיבורים ודרך ההתמודדות שבחר, אני מרגישה שמאחורי העיניים יש נער או נערה שיודעים שגם הם יכולים להתגבר.

המפגש מיועד לתלמידי כיתות ז - ט.

אוקטובר 2011