שם המחבר: גונן נשר

בין הליקוי לגילוי – מסע פואטי ואישי אל תפקידי הכתיבה בעולם החירשות


למדתי לכתוב הרבה לפני שהתחלתי לשמוע. למדתי לקרוא ולכתוב בערך שנה או שנתיים לפני שמכשירי שמיעה גדולים ומסורבלים, מכאיבים, הוחדרו לאוזניי וחשפו אותי אל צלילי ורעשי העולם. לפני ימים ספורים ישבתי עם חבר בבית קפה בתל אביב, והוא שאל: "מאיזה גיל אתה זוכר?". השאלה הציבה אותי בודד בפרוזדור צר וחשוך של ארכיון הנפש שלי. דבר ממה שחוויתי עד גיל חמש לא נצרב שם, בדיסק של הזיכרון, ורק מן הרגע ההוא, של החשיפה המפתיעה, המאכזבת, הבלתי נשלטת, לקולות שמסביב, התחילה הקלטת של הזיכרון להסתובב, לתעד, לשמוע, לשמור. מפני כך אולי נחתמה אז, קצת לפני שהתחלתי לשמוע, הברית בין החירשות לכתיבה, בין המום ליצירה, בין ההיעדר, הריק, המוקצה, לבין אמנות המילוי ומלאכת השיקום, זו שמצד אחד מנסה לפצות על חמש השנים האבודות ומצד שני לפצות על הריק שבהווה.

אני עומד נוכח הים. ילדיי, עלמא בת השבע ובארי בן הארבע, עומדים איתי. אנו מחזיקים צדפים ואבנים קשות, חלקות, ממששים אותם, מנפים מהם את החול האבקתי. "אבא," הם שואלים, "זה יכול להיות שהמים מרגישים?" כך נפתח אחד מסיפוריי. "זה יכול להיות שהמים מרגישים? זה יכול להיות שכואב למים? מה, מה, מה הייתה השאלה, אני מתכופף לעבר פניו המודאגים של ילד רך, ואחר כך הוא שוב פעם שואל: זה לא כואב לים? זה לא כואב לים?" (לעוף כמו בוב בימון, עמ' 58).

אלה הדברים שמזינים את חידת המרחב המיימי, המרחב של חיי, לפעמים צלול, לפעמים עכור, מלוח, מרחב שהוא ספק. בספרו "חלל וכו' – מבחר מרחבים", כותב ז'ורז' פרק: "..הייתי רוצה שיהיו מקומות יציבים, נייחים, בלתי ניתנים להזזה, מושרשים. מקומות שישמשו כציוני דרך, נקודות מוצא, מקורות. מקומות כאלה אינם קיימים ומפני כך המרחב נהפך לשאלה, המרחב הוא ספק. אני חייב לסמן אותו, לציין אותו ללא הרף. המרחב מתמוסס כמו שהחול נוזל בין האצבעות. הוא חולף עם הזמן ולא משאיר לי אלא קרעים חסרי צורה. לכתוב פירושו: לנסות בקפדנות לשמר משהו, לקרוע פתותים מדויקים מן הריק שמתרוקן, להותיר אי-שם איזשהו תלם, איזשהו עקב, אות או סימן". (עמ' 124).

וזה בדיוק מה שאני מבקש לחולל במלאכת הכתיבה: לסמן את הטריטוריה שבה אני נמצא, ובמקביל לסמן את עצמי במרחב הטריטוריאלי הדומם עד להכעיס. המרחב הוא ספק, ואצלי הספק המקנן הוא תוצאה של הגדרה פתולוגית למצב השמיעה: "כבד שמיעה". לא "חירש" ולא "שומע", אלא משהו באמצע, מין הגדרת ביניים שממצבת אותי לא כאן ולא שם, בוואקום של זהות. אין לי מקום לא בבית של השומעים ולא בבית של החירשים. מפני כך אחד התפקידים המרכזיים של הכתיבה בחיי הוא התפקיד השיקומי: אדם שלא שומע, מנסה לברוא באמצעות מילים חלופה מציאותית, מוחשית, להווייה הדמומה, החירשת שלו.

כך, למשל, צועד ילד כבד שמיעה, בן עשר, אולי שתים עשרה,  בדרכו לבריכת השחייה. את מכשירי השמיעה אסור להרטיב, לכן הוא משאירם בחדרו, ספונים בקופסת עץ מהגוני שקטיפה בגוון בורדו מרפדת את דפנותיה. הנה תיאור של מה שנקלט בגוף נטול האוזניים: "חוץ מהחמימות של השביל, דגדג בנחיריים שלי ריח חמים של לחם שבדיוק בשעה שהלכתי על השביל הפך מעיסה לבנה ורטובה ומקומחת ורופסת ומלאה סימנים של מתיחות כמו בטן של אישה זקנה שמנה ולבנה למשהו תפוח וחלול וצבוע בצבע שדומה לחום אבל גם לדבש או רוטב קרמל"... (לעוף כמו בוב בימון, עמ' 197). חושי הטעם, המגע, הריח והראייה נוטלים כאן את התפקיד של מילוי המציאות, הענקת מוחשיות וחושניות, ציור תמונת עולם נוכחת וממשית בגוף הפגום, וכך, מקיום בדממה כבדה, הצעידה בשביל החמים הופכת לחוויה חושית מתוקנת.

במרחב הגלותי שבין הגדרות השמיעה השונות, אני יצחק קומר, גיבורו של עגנון ב"תמול שלשום". המצב הקומרי המתואר במהלך ההפלגה מאירופה לארץ ישראל, הוא בדידות. "יחידי בן שמיים וים", מצייר עגנון את קומר, "יחידי בספינה הגדולה לאור הכוכבים ברקיע ולקול הגלים בים", וגם אני יחידי בין כאן לשם, בגלות סחופת הרוחות, המלוחה, הלחה, על צירו של זמן הים, מנותק מהקיום היבשתי, האנושי, של ה"חיים". בקרקעית הים נחה תיבת אוצר, היא הדיאלקטיקה של חיי וארגז הכלים של כתיבתי, היא שתי הקצוות של סקלת הדימוי העצמי שלי: מתחת לפני המים אני חירש, אטום, ומצד שני חותר, חובט בגלים, מחזיק אוויר לזמן ממושך, מין גוף עליון שמבטל את הגוף הפגום, וכך גם המליחות והלחות הימית, הן הארוס והחושניות, הם הגוף החי, הגברי, שמבטל את הגוף הנכה, העלוב. הטלטלה של יצחק קומר בין "כאן" ל"שם", בין אירופה לארץ ישראל, ממשיכה גם בארץ, בין תל אביב של חול ויצרים לירושלים של קדושה. הוא מנסה ל"סמן את המרחב", להנכיח את עצמו באמצעות מכחולו, כרוצה לומר "אני כאן, אני כאן, אני קיים", ופעולת הסימון אכן ניכרת: "אין לך כל שכונה ושכונה בירושלים שיצחק לא עשה שם. כאן צייר כתלים וכאן צבע דלתות, כאן צבע כלים וכאן עשה שלטים..." (עמ' 203). במלאכת הצביעה יש משום מימוש פיזי של "בעל הדמיון" ו"בעל המחשבה":  "מהלך לו יצחק ובעל הדמיונות מהלך עמו" (עמ' 49). באמצעות המכחול, הופך יצחק קומר את הדמיון למציאות, את המושג לממשות: "טול את מכחולך ..שלא אתה העיקר אלא עשייתך, ולא עשייתך אלא המעשה.."(עמ' 85). המכחול והעשייה "שולפים" את יצחק קומר מ"גלות" הדמיון, אל המציאות הקונקרטית. מסתובב לו יצחק קומר, אשפת מכחוליו על כתפו, כותב, מסמן, את הטריטוריה שלו.

***

"זו הפואטיקה של החושים", מהרהרת בקול דמות באחד מסיפוריי, ואכן אני כותב את העולם והחיים במקלדת תודעתית של חושי הראייה, הטעם, המישוש והריח, כאשר כל אחד מהם מקבל כיוונון מחדש, בדציבל חזק יותר. השיקום הוא הגיבור הראשי בסיפור העלילה של תפקידי הכתיבה בחיי, ודמויות המשנה ממלאות בו תפקיד הישרדותי, חברתי, רומנטי, אסתטי ונרקיסיסטי: הישרדותי:  לקרוא ולכתוב לימדו אותי לפני כולם, לפני שהגעתי לכיתה א'. המושג "כולם", אגב, פירושו "כל הילדים השומעים". נולדתי וגדלתי כילד שלא שומע בחברה הקיבוצית, מוקף ילדים נורמלים, כלומר שומעים. המטרה הייתה ברורה: להגיע מוכן ובעל יתרון על פני חבריי השומעים.
חברתי: ברגעים של בדידות חברתית, כאשר בהפסקות כולם ישבו, דיברו, צעקו וצחקו, מצאתי מפלט בכתיבה, ברישום מחשבות ורעיונות, ובתרגול של כתיבת מטלות לכיתה. בנסיבות ההן רכשתי את המשמעת של הכתיבה, ובהמשך, בגיל הנעורים, את האהבה לכתיבה.
רומנטי: אהבת הכתיבה והאהבה לכתיבה קיבלו תפקיד נוסף - כלי באמצעותו מגיעים אל לב הנערה, הן במובן של כתיבת מכתבי אהבה לנערות שמסביבי (שהיתה להם עוצמה ללא ספק חזקה יותר מכל נער מגמגם עם מכשירי שמיעה שניסה לשאול: "אז מה את עושה הערב?"...), והן במובן הג'ין אוסטיני, של הנערה או במקרה שלי הנער שיושב לבד בחדר וממלא את המחברת שלו בסיכומי חוויות או במין יומן, כאשר האלטרנטיבה היתה לשהות במחיצת עשרות נערים קולניים שדבר ולו חצי דבר מדבריהם לא נקלט באוזניי.
אסתטי: בתיכון התנסיתי לראשונה בכתיבת סיפורת, שלא הייתה לגמרי מנותקת מהממשות, מהחיים, אם תרצו - סיפורת וידויית. אבל בתקופה שבין שנות ה-20 לאמצע שנות ה-30 בחיי, הדברים היחידים שכתבתי היו חיבורים אקדמיים, מכתבים ארוכים, רשימות לעיתונות, כך עד גיל 35, אז שוחררה הניצרה ומאז אני לא מפסיק לכתוב סיפורת. כעת, לכתיבה יש תפקיד אחר, פואטי, אסתטי, אמנותי. המטרה כבר לא הישרדותית, חברתית או רומנטית, אלא חלק משאיפה להימנות על האמנים והיוצרים המובילים – לפרסם סיפורים בכתבי העת הספרותיים הנחשבים, ליטול חלק באירועי ספרות, וכמובן להוציא לאור ספר בהוצאת ספרים גדולה. במקביל, הכתיבה היא החבר הטוב שלי, המאהבת שלי, הזונה שלי, בית השימוש שלי, לכן נודעה לה משמעות נרקיסיסטית. אני מאוהב באופן שבו אני כותב את סבל הדממה שלי ומכיר תודה על היותי לקוי שמיעה, שהרי לא מעט בזכות המום מוגדרת ההתבוננות על העולם.

היה או לא היה?
אחת השאלות ששואלים אותי לא פעם היא אם מה שכתוב בספר באמת היה (ובמילים אחרות – "לא באמת שכבת איתה, נכון?"). ב"סיפור על אהבה וחושך" מבחין עמוס עוז בין שני סוגי קוראים, הטוב והרע. "הקורא הרע הוא הקורא העצל, הרכלן –מציצן", ולעומתו הקורא ה"טוב" הוא זה שמתעלה מעל לפרטי הטריוויה והרכילות, ומתייחס אל המילים כאל יצירה ספרותית. וחורחה לואיס בורחס בספרו "מלאכת השיר" מסביר: "כאשר אני כותב משהו איני שואל אם הוא נאמן לאמת עובדתית אלא אם הוא נאמן לאמת אחרת, עמוקה יותר... כאשר אני כותב סיפור אני כותב אותו מכיוון שאני מאמין בו. כאשר אני כותב אני מנסה להיות נאמן לחלומות, לא לנסיבות," ועוד כתב: "כאשר אני כותב אני מנסה לשכוח הכול על אודות עצמי. אני שוכח את נסיבותיי האישיות."

אז האם הספר שלי אוטוביוגרפי? חרף פסיקתו של עמוס עוז כי "הכול אוטוביוגרפי", לגביי, כאשר מדברים על עלילות ספרי והנושאים העולים בו, התשובה היא בפירוש לא, כלומר, אל תאמינו למה שאתם קוראים. מצד שני, זה ספר לחלוטין אוטוביוגרפי בהיבטים הפואטיים שלו: ניסיתי לכתוב כמו שאיש שאינו שומע כותב: בלי תיאורי שמיעה, בלי אפיוני צליל, רק מראות וריחות ומגעים וטעימות. את הספר כתבתי כמו ממרחק, כאילו לא כתבתי על גונן נשר אלא על מישהו אחר שהתבוננתי בו מהצד. בהקשר זה יפים דבריו  של נתן זך: "כשהרגש דועך – השיר הנכון מדבר". וכך גם אני. כתבתי בלי רגש, בלי הזדהות עם ה"אני הגונני", מתוך ידיעה שאם ארגיש משהו מכל מה שנכתב – זה פשוט יכאב נורא, ומכאן ועד להרס מוחלט של הדיוק הפואטי, של הכתיבה הספרותית ולא הקיטשית בסגנון "יומן יקר" – הדרך היתה קצרה.

***
הספר נפתח במילים: "אני מתתי בחורף של שנת אלף תשע מאות שישים ושמונה. מתתי בחורף של שנת אלף תשע מאות שישים ושמונה, ודבר ממה שהתרחש בימים שקדמו לו, למוות העצוב ההוא, לא רמז לכך, אולי רק העצב או התוגה שמורגשים יותר בחודשים האפורים שבין ינואר למרץ, אז העננים כבדים וכבדה גם האדמה, כבדות הרגליים". זה תיאור מועד הלידה שלי, שבעצם הופך לתיאור של מוות. הדמות בסיפור נולדה פגומה, משוללת חוש שמיעה, ומכאן גם נגזרות הגדרותיה של דמות ולידה אלה – כושלת ומתה. ובמהלך 40 השנים שחלפו עד כה, אחד הניסיונות הגדולים של חיי הוא להרפות מרגש האשמה המגוחך הזה, המכתים, מתחושת הכישלון האישי, הרי זה לא אני, זה "הוא", הגורל או איך שלא נקרא לכך, אשם ביצירת הצורה הזו, נעדרת השמיעה. לכתיבת הספר יש תפקיד שאני מכנה "נגיעה לצורך הרפייה",  כמו בדיקור סיני, לגעת בנקודה שכואב במטרה לשחרר אותה ולהשתחרר ממנה.

אולי משום כך נחתם הספר שלי בנימה אחרת של דברים: "אתמול בלילה חלמתי שאני עושה בנג'י, ושאחר כך אני משתחרר מן הכבלים ומהרצועה המקצועית המיוחדת הזו, ונופל למים הכחולים והעמוקים של הים. ואז אני שוחה. שוחה וחותר ונוהם ויורק מים מלוחים ובולע מים מלוחים, אבל לפעמים גם רק צולל מתחת למים עד שהריאות מתחילות לכאוב. בחלום שחיתי בים גדול ופתוח, שאין לו חוף מאחוריי או איים מסביבי, רק מים וגלים וקצף וכחול. בים הגדול שחיתי לבדי. לא היה שום דבר חוץ ממים. כל מה שהיה בחלום זה אישונים שראו כחול, ואוזניים ריקות, נקיות. אני חושב שהייתי מאושר".

"אבא, אבא," שואלים אותי עלמא ובארי, "זה יכול להיות שהמים מרגישים?" אני נושא עיניי אל המסה המופלאה, הכחולה, גלים עדינים מלטפים את כפות רגליי. "כן," אני עונה, "המים מרגישים." "אבל איך, אבא, אבל איך?" ואני מחייך ועונה: "כי טוב לי בתוך המים, הם אוהבים אותי."


  

* גונן נשר (42) מקיים מפגשים עם תלמידי חטיבה עליונה. ספרו "לעוף כמו בוב בימון" (הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי אות הזמן), ראה אור באביב 2010 וזכה לשבחי הביקורת, ופרסי יצירה, בהם פרס רמת גן לספרות, 2011, קטגוריית ביכורים.

 

יולי 2011

 

 

 

יש למלא את הפרטים

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.