לדבר מן הלב אל העיניים הרואות, ומן העיניים אל הלב השומע

 
עם פרסום ספרי הראשון "ילדה שחורה" התחלתי לקיים מפגשים בבתי-הספר התיכוניים. אני זוכר היטב שכבר אז שאלתי את עצמי: כיצד עלי לפנות אל התלמידים הצעירים? או ליתר דיוק, כיצד אני אמור לדבר איתם על-מנת שיגלו בי ובמלים הכתובות עניין? ניסיתי לחשוב מהי הדרך הנכונה והטובה ביותר כדי שייצאו נשכרים מהמפגש עם איש כותב. גיליתי כי בעצם התשובה לכך פשוטה ביותר: עלי לדבר בכנות ובגילוי לב על מה שאני מרגיש ביחס לעצמי ובאשר למעשה-הכתיבה. כל שיש לעשות הוא לפנות אל הקבוצה מתוך תחושות לבי ולגלות להם מה הוא הרגיש וממשיך להרגיש גם היום. להפתעתי, מצאתי שקהל התלמידים התעניין לשמוע דווקא את נקודת המבט המאוד פרטית שלי, את האופן שבו אני תפסתי את העבר, את סיפור חיי עד כה, שלא היה ייחודי או שונה, אבל דרך העיניים שלי תמיד מצאתי בו את האחר, שוודאי קשור להיותי איש כותב.

עם הזמן, הרשיתי לעצמי לפנות אל התלמידים ולדבר אליהם באופן ישיר, בלתי-אמצעי, ללא ניסיון לקשט או להאדיר מצב כזה או אחר. הביטוי השגור "בגובה העיניים" נתפס אצלי באותם רגעים נכון מתמיד. כיום, אני מזהה יותר ויותר שהתלמיד הצעיר מעוניין שישתפו אותו בחוויות ובאירועים השגרתיים לכאורה, היומיומיים במידה, של היוצר, כי הם אלה שבפשטותם המלאה מעצבים את היוצר עצמו.

אני מאמין בלב שלם שכשם שמעשה הכתיבה נקשר בחשיפה ובעירום של מערכת הנפש המורכבת, כך צריך להיעשות גם בעת המפגש עם התלמידים. יתרה מזאת, אני כאיש כותב, שזהו עיסוקו היומיומי, שזהו מקצועו למעשה, איני מכיר דרך אחרת שאולי מנסה לדבר על הצד הספרותי של הכתיבה והיצירות. אני, סמי ברדוגו, רוצה ומעוניין לדבר על עצמי ועל הכתיבה באופן האישי ביותר, מתוך שולחן העבודה שלי, מתוך החדר הפרטי של הלב ושל הבית. לכן חשוב לי להדגיש כי בשיחות עם התלמידים איני מנסה לכוון לדיון שהוא שיעור בספרות או הרצאת-אורח, אלא "פגישה אישית" במלוא מובן המילה.

מטרתי פשוטה מאוד: אני רוצה לספר לתלמידים כיצד דברים נולדו והובילו אותי למקום המאוד מורכב שנקרא "כתיבה". גם על מקומו של הסופר במדינת ישראל, ומה זה אומר להיות סופר ישראלי בימינו. הנושאים והמוקדים העיקריים שלרוב עולים קשורים בי בלבד: מקום הולדתי ובית-ילדותי, אמא ואבא ותפקידם בחיים, המשפחה וחשיבותה, היתמות, החברה הצדדית, הניתוק מן החברה, הצורך בניתוק שהוביל וקירב אותי אל עולם המלים, המשמעת הקשה שדורשת עבודת הכתיבה, ההנאה הבלתי רגילה והתחושה הנפלאה והתומכת שהיא מעניקה לי, ובצידה גם הייסורים הלא קלים שלא מרפים ולעתים לא נותנים מנוח.

אחת התחושות המעניינות שחוזרות על עצמן ברוב הפגישות שאני מקיים היא מעין חזרה רגעית אל הימים שלי כתלמיד תיכון. לרוב הזיכרון הזה עולה בי כאשר אני מופיע באולם כלשהו בבית-הספר ורואה את התלמידים מתארגנים בכיסאות, מתנהלים בדרכם לקראת המפגש, תוהים או לא תוהים מה יהיה הפעם? מי ידבר ועל מה ידברו איתנו? ואני, האחד שעומד בצד ותיכף יעלה לדבר, מרגיש כיצד לרגעים ספורים אני חוזר אל הגיל המאוד סוער ההוא, וגם התמים, מזהה את עצמי אחד התלמידים ומבין את עולמם, אבל גם יודע היטב שלמעשה כבר איני שם. ומתוך עמדה כפולה זו, שחשה את התודעה הצעירה והתמימה, בצד זו שלי הבוגרת יותר  - אני עולה על הבמה ומתחיל לדבר, שואף לחדור אל ראשם של בני הנוער מתוך הזדהות מלאה ורצון לספר ולמצוא אוזן קשבת.  

אני חייב לומר שכאשר נוצר חיבור מסוים ביני לבין התלמידים, עולה אווירה מאוד נעימה, מאוד חמה ואינטימית. אני, בתור סופר שלרוב לא מדבר ושקוע בעולמו הפרטי, זוכה לקבל במה ואהדה שמנחמת ומחממת את הלב. הדבר קורה גם בזכות דיון או שיחה שאני מעודד. כלומר, מבחינתי אין כל בעיה שתלמיד, או תלמידה, ירימו יד ויגיבו במהלך השיחה על הדברים שאני אומר. תמיד אני מדגיש בפני הקהל שאוזניי פתוחות לשמוע הכול: שאלות, תהיות, מחשבות בעד ונגד וכל מה שעולה לתלמידים בראש. לא פעם נשאלות שאלות או הערות שאיני יודע במדויק להשיב להן, אבל דווקא מתוך ההבחנה של התלמיד אני למד לא מעט, וכך אני מניח, לומד גם השואל עצמו. חוויה כזאת תמיד נשארת זיכרון חי בראשי, ואני רוצה להאמין שבמידה קלה אולי אף אצל הקהל השומע שמעביר את המלים אל ליבו.

יוני 2011