מתי יודעים שציור גמור?

חודש פברואר בערערה בנגב עמד בסימן של מפגשי אמנים מתחום האמנות הפלסטית. הייתה זו הפעם הראשונה שבה נפגשו תלמידי ערערה עם אמנים מתחום זה. התלמידים פגשו את האמנית הרב תחומית אניסה אשקר, ואת הציירים זאהד חרש, עבד עאבדי ודוראר בכרי. באחת הנסיעות חזרה, שוחחו ביניהם דוראר בכרי ועבד עאבדי על המפגשים שהיו. דוראר נפגש עם תלמידי כיתות ד' מבית הספר אלסלאם, ועבד עם תלמידי תיכון ערערה. עבד עאבדי הגיע עם חמישה ציורים, ודוראר בכרי עם מצגת ועם ציור אחד לא גמור.

מתי יודעים שציור גמור?
דוראר: כשהציור קרוב למה שדמיינתי לעצמי, שאני מרגיש שיש בו מספיק, כשהוא חזק ממני, כשהוא חי בפני עצמו. תמיד יש בי קול שאומר שעל הפרט המסוים הזה אני יכול לעבוד עוד שנה, אבל אני מפחד ליפול לקיטש. לפעמים אנשים באים לקנות ציורים שלי, והם רוצים דווקא ציור שהוא לא גמור.
עבד: מבחינתם הציור כן גמור.
דוראר: גם הרבה מהתלמידים אמרו על הציור שהוא גמור, אבל מבחינתי הוא לא גמור. אני מסתכל על הטבע ורואה שבטבע אין דבר כזה שלב סופי, מוגמר, אז למה שבאמנות כן יהיה? זה נגד הטבע.
עבד: נכון, זה לא רק עניין של הסתכלות ויזואלית ברגע מסוים. העץ משתנה לא רק מבחינת האור והעלים שצומחים אלא גם מבפנים. אמנות היא גם אישיותו של האמן. הראייה שלנו משתנה עם הזמן, אנחנו מתפתחים מבחינה נפשית ורוחנית. להחלטה של מתי ציור הוא גמור שותפים הנוף והעמדה של האמן כאדם, כיוצר.

מה שאלו אתכם התלמידים?
דוראר: אחת התלמידות שאלה אם אני מוכר את העבודות שלי, ואמרה שאם אני מוכר ציור אז הוא כבר לא שלי. הראיתי לתלמידים את החתימה שלי על הציור, והכיתה הגיעה למסקנה שבעצם הציור הוא תמיד שלי, שגם אם מבחינה חומרית הוא עובר לרשותו של מישהו אחר, מבחינה רוחנית הוא תמיד יהיה שלי. זה היה מרשים לראות ילדים בכיתה ד' מבינים שאמנות יכולה לאפשר חיי נצח, שלפעמים היא מעל החיים. הרבה מהילדים חשבו שהציורים שלי הם צילומים. ההיבט הטכני מאוד עניין אותם. אחד התלמידים שאל מה יקרה אם הוא יצייר שמים בירוק. אמרתי להם שההיבט הטכני הוא לא העיקר, באמנות אין נכון ולא נכון. אם טעית תתקן אבל אם רצית וכיוונת לזה, אז כן, השמים יכולים להיות ירוקים.
עבד: כמו השמים האדומים של אדוארד מונק. גם אצלי הצבעים מאוד עניינו אותם, הם שאלו למה בחרתי בסגול ולמה באדום, ואם צבע יכול להביע רגש. כל נושא הצבעים מתקשר לתרבות, למשל למה בחברה הבדואית הנשים לובשות שחור והגברים – לבן. אני משתף את התלמידים בהתבוננות, ומקשר את היצירה למרחב הגאוגרפי, החברתי והתרבותי שלהם. אני מפנה את תשומת לבם של התלמידים לקומפוזיציה, כי שאלת הקומפוזיציה היא גם השאלה של סדרי העדיפות שלנו. מה מקומנו בעולם? על מה הוא מבוסס? ציור יכול לגעת גם בשאלה הזו.
דוראר: יש כאן חופש בחירה. כשהראיתי ציור של נמל יפו התלמידים שאלו אותי אם באמת ישבתי שם, חלק חשבו שזה צילום כי זה ציור מאוד ריאליסטי. זו הזדמנות מבחינתי לדבר על תהליך היצירה. אחרי שאני מצלם אני מצייר והציור לוקח לי חודש- חודשיים. יש שקר בציור. אם עומדים באותו מקום רואים שזה לא ככה, זה אף פעם לא ככה, זה הריאליזם שלי. חשוב לי שהתלמידים יידעו שיש לי חופש מוחלט.

איך המפגשים האלה משפיעים עליכם?  
עבד: ריגש אותי המקום הזה, המרחב שלא הכרתי קודם. ריגשו אותי התלמידים שהיו קשובים ומשכילים והתעניינו מאוד בנושא של תפיסות אסתטיות.
דוראר: הרגשתי את הרעב של התלמידים לאמנות. הם ממש התבאסו כשהיה צלצול.
עבד: הנגיעה היא באמנות אבל זה החלון שאתה פותח, וזה נוגע בכל אחד מאיתנו. אני מרגיש שמפגשים כאלה נותנים כלים להתבוננות ביצירה, ובחיים, ועוזרים לפתח טעם אישי, אסתטי.
דוראר: התלמידים גם מבינים שיש מקצוע כזה, להיות אמן.
עבד: אני חושב שהנסיעה הזו לערערה היא גורם לציור הבא שלי.
דוראר: גם שלי. בנסיעה הבאה אני אצלם וזו תהיה נקודת המוצא לציור הבא שלי שיהיה בנוף המרחבי הזה.

עוד על מפגשיו של עבד עאבדי

עוד על מפגשיו של דוראר בכרי 

 מרץ 2011