לראות את הטיח המתקלף

לעיתים האמנות היא יומרנית, נשואת פנים, מכובדת בעיני עצמה, אינטלקטואלית עד זרא ומתבוננת על ה"מציאות" במבט בוחן ומלמעלה. מי מאיתנו העוסקים במלאכה המופרכת הזו לא נתקל בטקסט בלתי אפשרי, במבט צונן, בהרמת אף או גבה, ובהתנשאות כללית של אמנים/אוצרים/עסקנים/מנהלים (אין מיותר שאפשר למחוק אלא רק להוסיף). לפעמים אני חושב שאם הייתי יכול הייתי מציג רק לילדים ולשומרים במוזיאונים, תמים שכמוני.
 
המפגש עם הילדים כמעט תמיד רענן ומרענן, הם לא מכירים אותי ואני לא מכיר אותם ובעיקר -  הם לא "מבינים" באמנות, הם לא "למדו" תולדות האמנות ולא ביקרו כמעט במוזיאונים ובגלריות, אין להם דעה וידע בתחום, והכול עדיין רפוי, פלסטליני שכזה. אני מראה להם עבודה ובתמורה אני מיד מקבל מבט, לסת נשמטת, הערה, הבעת תימהון, תגובות מיידיות, ספונטניות, שאנחנו קוראים להן "תגובות מהבטן". היכולת של הילדים לקרוא את העבודות משאירה אותי לעיתים תוהה, מאיפה מגיעה היכולת הזו, מאיפה הם שואבים את עולם הדימויים שלהם, כמו למשל אותו הילד, שתיאר עבודה שלי באומרו "זה כמו עננים של מילים…" 

ביקורת עבודות היא נדבך לא פשוט בחייו המקצועיים של אמן ובוודאי של סטודנט לאמנות או לעיצוב. ה"מכבש" הידוע שמתקיים בבצלאל ובמדרשה נתן את סימניו בלא מעט אמנים ואמניות מצוינים, שעד היום זוכרים איך המרצה שלהם "גרר את גופתם בלב השוק" (כמוני), ויש לא מעט שלא שרדו את הדבר ופרשו. השריטות יישארו לעולם ובכל פעם שמתקיים מפגש עם קהל מקצועי או לא מקצועי קיימת האפשרות שהשריטה הזו תדמם. להפתעתי, הדבר קורה לי מול ילדים בכיתה ג' כמו גם מול קהל מבוגר. תמיד קיים שיפוט מצד הקהל ותמיד העומד מול הקהל ירצה באהבתו, כן, גם אם הם בני שבע.

אני מוצא שנחת רוח אמיתית נגרמת לי מהרצאה מוצלחת מול ילדים קטנים; העניין שלהם אמיתי, נטול אינטרסים ואתה יודע מיד אם "עברת" או "לא עברת", אם מתעניינים בעבודותיך או שזאת עוד שעה במערכת של בית הספר. הביקורת שלהם היא ביקורת אמנות אמיתית.

באופן קבוע תמיד יהיה התלמיד שישאל אותי "למה העבודות שלך שבורות?". כמו יהודי טוב אני עונה על כך בשאלה: "אם מול עינייך יפסלו פסל יפהפה ולידו מישהו ינתץ פסל אחר, על מה תסתכל?" התשובה לרוב היא שההתמקדות תהיה באדם המנתץ את הפסל. אני מכוון את הילדים להתבונן בכיתה, לראות את החורים בקיר, את הטיח המתקלף, את הפלורסנט המהבהב בכיתות, ומדבר איתם על התבוננות ביקורתית, כזו המבחינה בפגמים ובלעדיה לא ייתכנו התקדמות, שיפור, התחדשות.

גם השאלה - "מה? אתה עשית את זה? זה לא קשה? איך עושים?" – חביבה עלי, לא רק בגלל שהיא מלטפת לי את האגו אלא בעיקר כי היא מקפלת בתוכה את "דרך האמן" הפרטית שלי. אני פונה לתלמיד ששאל ומחזיר לו שאלה, "תגיד, אתה מנגן? משחק כדורגל? מה עושה כדורגלן? ורקדנית, מה היא עושה בשיעורי ריקוד? מה השורש של המילה אמנות?". התשובות ברורות ומובנות לילדים דרך השאלות. להתאמן והרבה, לא לוותר, לא להתייאש, לעבוד קשה תוך כדי ביקורת עצמית בריאה ולא מרסקת, זוהי דרך האמן הפרטית שלי וגם המסר החינוכי שאני מנחיל לתלמידיי ולילדים ששומעים את הרצאותיי.

ינואר 2011

חיימי פניכל מקיים מפגשים עם תלמידי ד-י"ב.

לדף האמן לחץ כאן