לחשוב מחוץ לתבנית

אני נכנס לכיתה ומקרין על הלוח ציור. תמיד יהיה מי שישאל – "מה זה הדבר הזה?", וגם: "אתה מוכר? אפשר בכלל להרוויח מזה?". ונניח שאי אפשר להתפרנס מזה, אני מחזיר להם בשאלה, מה יהיה אז? לא תהיה אמנות?

אמנות אינה דבר שימושי ובגלל זה היא נתפסת הרבה פעמים כמשהו לא זמין. הדבר היחיד שהיא אולי יכולה לעשות הוא לשחרר אותנו מכבלי היומיום. אנשים נוטים לחשוב בתבניות, המגיעות אלינו דרך מערכות של שפה, משפחה, בית ספר, הרגלים… ואמנות מטבעה סותרת את התבניות האלה. התבנית לפיה אי אפשר לחיות מאמנות היא תבנית איומה. בגללה המרחב שאנו חיים בו הוא לא אסתטי והרבה פעמים גם מנוכר ולא מתחשב. כשאמן קם בבוקר הוא קורא תגר על הנחות יסוד, על חשיבה דרך תבניות. הוא יוצא למסע. העיסוק שלי בציור הוא בריחה למרחב פנטזיונרי. אני מוצא בציור מקומות נשגבים. אני מסתכל על המציאות בעיניים סקרניות, ביקורתיות, וזוהי תגובתי אליה.

הציור שלי מזכיר לאנשים סרטים מצוירים וזה מעורר בהם חיוך, מצחיק אותם שאני מצייר כמו סרט מצויר. אני לא זוכר מתי בדיוק הבנתי, שהמקור שלי ללמוד ציור הוא סרטי קולנוע. כילד, הייתי רואה סרטים מצוירים, עוצר אותם, ומצייר את הפריים. אחר כך עברתי לסרטי מדע בדיוני. אם לפני מאה שנה דיברו על ההתנגשות שבין ציור לצילום, אז בציורים שלי נקודת המפגש היא ההתנגשות שבין ציור לקולנוע. כיוצר, מעניינת אותי האפשרות של המצלמה לנוע בזמן. המרחב הקולנועי עוסק בזמן, ובעבודות שלי אני עוסק במסעות בזמן ומנסה לספר סיפור נרטיבי שהוא הרבה פעמים מדע בדיוני. לפעמים אלה מבנים אדריכליים אל מול הטבע ההולך ונכחד; יצורים עתידיים, שלדים של בני אדם וחיות, שילוב של נופים וחלקי מבנים.

את השאלות של מרחב וזמן אני מביא לכיתה. מהי כיתה? האם זה מרחב פיזי? מרחב של זמן? מרחב רעיוני? הרי אפשר ללמוד גם במדבר, גם בחלל החיצון, או במרחב הווירטואלי של האינטרנט. והמרחב של ביה"ס? האם הוא פרטי או ציבורי? בדרך כלל התלמידים מגיעים למסקנה שהוא גם פרטי וגם ציבורי, ואז, מתוך השיחה הזו, עולה שאלת האחריות של התלמידים עצמם למרחב שבו הם חיים ופועלים. ומכאן נסללת הדרך לעיסוק במרחב של שפת האמנות. מהו המרחב הזה? ומהו בעצם ציור?

כל אמן עוסק במרחב; הקנבס, הבמה, הגוף, השפה… אלה הן אבני היסוד של האמנות, וכל אמן בכל תחום בודק אותן וגם קורא תגר על המרחב שבתוכו הוא פועל. הזיכרון הכי חזק שלי בחיים קשור לצורות. אני דיסלקט וכילד המפגש עם המילה הכתובה היה לי קשה. אני זוכר את המבדק שבו ביקשו שאצור בחמר משולש, כדור וריבוע. אני עדיין זוכר את גודל החמר. זה היה בכיתה ז' ואמרו לי שאני צריך ללמוד אמנות. בכיתה ט' עברתי לבי"ס מקצועי, למגמת אדריכלות. כבר אז הבנתי שאת שפת המרחב אני מכיר, שזו השפה שאני שולט בה, אבל הרבה שנים לקח לי להבין שאני מתעסק במרחבים של אדריכלות ונופים. טיילתי באירופה ובארצות הברית, וכשביקרתי במוזאונים לאמנות עכשווית הרגשתי שקטונתי מלהוסיף משהו לאמנות הזו. ציורי הנוף לעומת זאת נראו לי כמו פנטזיה רומנטית, והאפשרות לייצר תלת ממד נראתה לי מעניינת. בדיעבד הבנתי שבתוך המרחב הרומנטי הזה של הנוף, יש גם מרחב פוסט מודרני, של תבניות מודרניות שמתנפצות. מתישהו גם הבנתי שזו הדרך שלי לעקוף את הזרם המרכזי. הפחיד אותי לקרוא תגר על האבות והאמהות של האמנות.

כמעט בכל מפגש זה קורה. תלמיד ניגש ומראה לי ציור שצייר במחברת. הוא מרגיש שסוף סוף מישהו רואה אותו. בכל כיתה יש כמה ילדים שלא מצליחים להתמודד עם המרחב החינוכי של ביה"ס והם רוצים מרחב אחר: מרחב של מוזיקה, תאטרון, אמנות, ספורט… אני מנסה לקחת אותם לטיול במרחב של שפת האמנות, מנסה לתת להם תחושה שהם חכמים ומסוגלים, מסוגלים להסתכל על ציור ולקיים דיאלוג עם עצמם ועם הסביבה שלהם, דיאלוג שגם חוצה את גבולות האמנות. המפגש אמנם נמשך רק חמישים דקות, אבל הוא כמו אי קטן בים, ואולי דווקא מכאן נובע כוחו. זה קצת כמו להיתקל בחושך במשהו בלתי צפוי. אמנות, כך אני מאמין, מעדנת את הנפש כי היא יוצרת ניואנסים. גם מפגש של חמישים דקות יוצר עידון כלשהו, ריכוך, ניואנס קטן, סוג של תשומת לב שמעורר את התלמיד, סוג של חשיבה אחרת, נקרא לה -  חשיבה מחוץ לתבנית.

עוד על אודות מפגשיו של הצייר והפסל אלעד קופלר עם תלמידים

דצמבר 2010