הבובה נשארת היא עצמה

כ-50 רכזות ומחנכים מבתי הספר היסודיים בנתניה נפגשו ביום שני שעבר עם הבובנאית, הבמאית וחוקרת התאטרון נעמי יואלי, להשתלמות קצרה על תאטרון בובות. השנה ייחשפו כל תלמידי כיתות א ו-ב בנתניה לתחום אמנות ייחודי זה, ומפגש המורים עם יואלי היווה הזדמנות עבורם להתוודע לעולמה של הבובנאית, להבין בצורה עמוקה יותר את מאפייניו המרכזיים של התחום, ולחוות באופן ממשי את הקסם שהוא יכול לייצר.

"העיר נתניה פועלת לחינוך לאהבת האמנות על תחומיה השונים, ובכל שנה אנו מנסים לפתוח אפיק לתחום אמנות אחר," כך פתחה את המפגש החגיגי עידית שפרלינג, מנהלת מחלקת החינוך היסודי בנתניה.

זו השנה השישית ברציפות שבה נבחר פרויקט עירוני במסגרת תכנית סל תרבות, ולקראתו מתקיימת השתלמות מורים. את המסורת הזו מובילה חדווה כהן, מנהלת סל תרבות נתניה, בתמיכתה המלאה של עידית שפרלינג, ובשיתוף עם סל תרבות ארצי. כך צפו תלמידי נתניה בשנים האחרונות בהצגה "עוץ לי גוץ לי" של התאטרון הקאמרי, באופרה "סינדרלה" של האופרה הישראלית, במופע המחול "היפהפייה הנמה" של להקת הבלט הישראלי, ועוד. הבחירה בחשיפת התלמידים לתאטרון בובות גובשה בחודש ספטמבר האחרון במפגש של רכזי סל תרבות של בתי הספר. "תאטרון בובות," אומרת שפרלינג, "מייצר מרחב צפייה אינטימי, המעורר את סקרנותם של הילדים ומאפשר להם להשליך מרגשותיהם על הבובה."

במפגש סיפרה יואלי למורים על ימי ילדותה בירושלים; מהרגעים המביכים של שכיחת טקסט קצר ביותר בתחילת הצגה שערכו הילדים בבניין מגוריה, ועד לימים בהם הפך תיאטרון הבובות למפעל משפחתי בו היא השחקנית. דבריה המחישו עד כמה מאפשר תיאטרון הבובות בפשטות אמצעיו להיות מופעל במקומות שונים ומגוונים.

ואז החל הקסם. קסם היכולת להפיח חיים בדומם, קסמה של אמנות הפונה למבוגרים וילדים באחת. יואלי לקחה בידה בובת תינוק, שגודלה לא יותר מ-20 ס"מ ושבצווארה הושתלו רולים לשיער. בעדינות ובקצב השמור לעולל בן יומו החלה להזיזה; בתחילה יד אחת ואז את רעותה, ולאחר מכן התמתחות קלה, הזזה של הראש ומעין פיהוק קל, עד שנדמה היה שהתינוק ממש מתעורר לחיים ונושם בכוחות עצמו. בהדגמה אחרת היא עטתה על ידה כפפה המזכירה כפפת רופא, שעליה ציירה את הדברים הנדרשים כך שתדמה לתרנגולת. עם בובת כפפה זו החלה לספר סיפור, כאשר ידה השנייה החשופה לגמרי מתפקדת לא אחת כדמויות נוספות.

חלקים אחרים של המפגש הוקדשו למאפייני תאטרון זה ולמציאות הייחודית שנוצרת בהצגת הבובות. "הבובה אינה מייצגת דמות מסוימת כפי שעושה התיאטרון האנושי," הסבירה יואלי, "אלא מציגה אותה. הבובה נשארת היא עצמה. אתה כצופה רואה את החומר, את הבד. בתיאטרון בובות תמיד יש נורה שאומרת לנו שזה לא באמת. אולם דווקא מאפיין זה הוא שמאפשר לילד להתנסות ברגשות לא קלים, כמו למשל קנאה או מניפולציה, והעובדה שהוא יודע שזאת בובה נוסכת בו ביטחון ומאפשרת לו להתנסות מבלי לשלם את המחיר."  

המפגש הסתיים בקטעי די-וי-די של ההצגות שנבחרו עבור הילדים, ובדיון קצר על הכנת התלמידים לקראת הצפייה בהן. ולאחר הצפייה? "חשוב לשאול את הילדים אם הם נהנו," אמרה יואלי, "זו שאלה חשובה וטובה, אך היא מונעת בירור," הוסיפה, "בגלל זה רצוי להעלות שאלות שדווקא מעוררות תהייה, והרי תפקיד האמנות הוא לנסות לברר מה שלא תמיד ברור לנו, מה שנשאר גם ללא תשובה."

"היא סוחפת ומרתקת," סיכמה את המפגש מזל בן-בכר, רכזת כיתות א-ב מבית הספר רימלט. "אהבתי את הפתיחה שלה עם הקישור לעבר, למה שתאטרון הבובות היה עבורה כילדה. גם אני נוהגת בכיתה שלי באופן דומה כשנושא מזמן זאת ומזכיר לי משהו מהעבר. התרשמתי מהיכולת שלה, מהאופן שבו היא מפעילה את הבובות. זה כישרון אמיתי. מעטים האנשים שיכולים לעשות זאת…"

 * בשער: מתוך סבתא סורגת סיפורים, תאטרון הקרון, ירושלים 2005. צילום: אלדד מאסטרו

 * החוברת "תאטרון הבובות וילדים: ממשחק לאמנות" מאת נעמי יואלי, יצאה בסדרת צורות בהוצאת סל תרבות ארצי