דרכים צדדיות

ב-5 בנובמבר 1995, בשעת בוקר מוקדמת, הגעתי לכיכר מלכי ישראל לצלם סימנים שנשארו מעצרת השלום. בכיכר היו עדיין ילדי תנועות הנוער שהדליקו נרות זיכרון, ואני צילמתי את שרידי החלב של הנרות, ובעצם, את שרידי הזיכרון. במהלך אותה השנה, תיעדתי את קורות הכיכר, דרך חבירתם של דת וכוח במיצג השריון שהיה בכיכר במהלך חגיגות שמחת תורה, ועד הפיכתה של הכיכר לכיכר רבין. לתערוכה קראתי "כיכר העיר", והיא הוצגה בגלריית הקיבוץ בנובמבר 1996. 

הצלם קולט במצלמתו קטעי מציאות ומנציח אותם. אולם הרעיון שהוא עושה את זה באופן אובייקטיבי, שהוא משקף את המציאות "כפי שהיא", אינו אלא אשליה. עבודת הצלם כרוכה בסִִדרה של בחירות תוכניות וטכניות, החל מבחירת הנושא וזווית הצילום וכלה באופן פיתוח והצגת התמונות. לפיכך הצילום הוא תחום של אמנות.

האמן הוא המשוטט המסתובב בעולם, והוא בא לספר סיפור. במסעותי כצלם, אני נפגש תמיד גם עם ההיסטוריה האישית שלי, כבן קיבוץ, כמשוטט, כאמן. כאדם, אני הולך תמיד לראות מה קורה "מאחורי הקלעים", הרחק מהנתיב המרכזי שבו הולכים התיירים. כך גם קרה כשנסעתי לפראג. נסעתי ולא ידעתי כלום על מה שלימים תהיה התערוכה "ליגה טרזין". נסעתי כמו תייר. צילמתי תחנת רכבת, בית כנסת, את הקבר של פרנץ קפקא. במפה ראיתי שמחנה טרזנשטאט נמצא לא רחוק, במרחק שעה וחצי נסיעה מפראג.

מעבר לחומת הגטו ראיתי מגרש כדורגל. שם, בטרזין, עלה זיכרון הילדות שלי, מגרש הכדורגל של גבע. שם גם ראיתי את הפריים. 11 חולצות אדומות של קבוצת הכדורגל המקומי "סוקול טרזין" בחסות הגרמנית אדידס תלויות על חוט כביסה, חוט ההיסטוריה, שהיה תקוע בחומת הגטו. הצילום הזה הוא תמצית התערוכה. ב-"ליגה טרזין", קבוצות הכדורגל של הגטו, הטבחים, הקצבים, החשמלאים, הזכירו לי את ענפי המשק בקיבוץ שלי. לתערוכה הזו הייתה שריקת פתיחה, אבל לפרויקט הזה אין דקה 90.

כולם מצלמים היום וכולם מדברים ומבינים את שפת הצילום. התלמידים שאני פוגש לוחצים על כפתור המצלמה בטלפון הנייד או באייפון, ומחלצים דימוי שבדרך כלל אין לו עבר ועתיד אלא רק הווה – וזאת מכיוון שלאחר רגע הוא נמחק או מועבר הלאה ולא נשמר במה שהיה יכול להיות אלבום המשפחה הקולקטיבי של הצילום המקומי. אני מנסה לדחוס אל תודעתם מעין קפסולה של זמן וזיכרון. אני פותח בפניהם את המורשת של שפת הצילום המקומית, שהיא למעשה בסיסה של שפת ההווה והעתיד. אני מביא את נקודת המבט הסובייקטיבית שלי על הזמן, המקום והאנשים החיים במרחב.

כשלמדתי צילום, לא לימדו אותנו את ההיסטוריה של הצילום בארץ ישראל כי לא הייתה היסטוריה של צילום מקומי. לי, כצלם, לא היה עבר. יצאתי למסע אחר ההיסטוריה של הצלמים בארץ ישראל. כך נולדו תערוכות היסטוריות, כמו התערוכות על אברהם סוסקין, הצלם התל אביבי הראשון, על זולטן קלוגר, הצלם של הקרנות הציוניות, או על סוניה קולודני, שהייתה הצלמת העברייה הראשונה.

ניתן לומר שאני אזרח של אומת הצילום ואמונתי היא בדת התמונה. אין לי גבולות ואין לי דין ודברים עם ראשי ממשלות ופוליטיקאים. אני נציגה של ההיסטוריה ונציגם המטאפורי של כל הצלמים שחיו ופעלו במרחב הזה שבין הנהר לים במהלך 170 השנים האחרונות, ללא הבדל לאום, דת, גזע ומין.  אותם צלמים ואני בתוכם פעלו אז ופועלים כיום כדי לתעד את המתרחש במרחב המקומי בכל תחומי ההוויה, החברה, התרבות, הספורט, המלחמות, האופנה, ועוד. מעבר לנוכחותנו בזמן האירוע הקונקרטי או בזמן הפנמת האירוע, אותו זמן מנטאלי שיכול להיות גם שנים אחר כך, אנו מותירים מאחורינו את נשל העדות על המקום הזה, אנשיו וקורותיו. 

גיא רז, צלם, אוצר וחוקר צילום, מקיים מפגשים עם תלמידי חט"ע.
לצפייה בתערוכה "ליגה טרזין".