נפלאות דרכי הסיפור

יונתן: בואי ננסה לתת לקוראים מושג כלשהו על תהליך היצירה של המופע "בדמי ימיה", ואולי נתחיל מההתחלה… איך התחילה העבודה המשותפת בינינו?
מיכל: אני הייתי תלמידה שלך למשחק ואתה חשבת שאני צריכה להתמקד בכתיבה. אני זוכרת את היום שבו היינו צריכים להביא משהו כתוב משלנו, ואחרי שהקראתי אתה קמת, וכשאתה קם אתה מפחיד, ואמרת, "עזבי הכול ולכי לכתוב."
יונתן: לפחות הקשבת לי אז… ועגנון?
מיכל: עגנון זה חלום ישן שלי, וגם שלך בעצם. הסיפורים שלו מרגשים אותי מאוד…
יונתן: גם אותי, אבל במשך השנים גיליתי שהרבה דברים שריגשו אותי בקריאה לא ריגשו אותי על הבמה, לא פעם הרגשתי שהתפאורה והתלבושות גונבים מהניקיון של הטקסט העגנוני.
מיכל: גם אותי מלווה ההרגשה שמשהו הולך שם לאיבוד, שאני לא מוצאת את עגנון על הבמה. אז החלטנו לנסות לפצח את זה, לבדוק איך נוכל להגיש את יצירותיו של עגנון במדיה אחרת בלי לפגוע בהן.
יונתן: ובלי לאבד את בני הנוער… כי מי התלמיד שיישב שעה וחצי ויקשיב לסיפור בשפה עגנונית הזרה כל כך לעולמו…
מיכל: אתה זוכר שחשבנו לשלב מחול, תזמורת כלי הקשה, מולטימדיה… ? ואז החלטנו שפשוט נספר את הסיפור.
יונתן: ופה התחילה עבודת העיבוד. נקודת המוצא שלנו הייתה שלא תיאמר מילה אחת שאיננה בשפתו של עגנון.
מיכל: זה היה ממש מתיש… למשל, רצינו לשלב קטע שבו תרצה רואה את אימה שורפת את הכתבים, ובסיפור המקורי הרי היא לא עדה לשריפה. ימים ולילות חיפשנו מילים ומשפטים בכתבי עגנון, עד שמצאנו ב"סיפור פשוט" את הניסוח "הדלת פתוחה חציה", וגנבנו אותו משם… זה היה אושר גדול.
יונתן: זה באמת אושר. בכלל, אני מרגיש תחושת שליחות בפרויקטים מהסוג הזה. שיחקתי בתאטראות גדולים ובסרטי קולנוע וטלוויזיה, אבל אני חושב שהמחמאה הכי גדולה שקיבלתי הייתה בסוף אחד המופעים, כשתלמידת תיכון ניגשה אלי ואמרה שהצלנו לה את הבגרות, שהיא לא חשבה שהסיפור הזה כל כך מדהים. היא בכלל הייתה בטוחה ששינינו אותו.
מיכל: השאלה הזו, אם שינינו את הסיפור, עולה תמיד בשיחות שאחרי המופע. הסיפור הוא אותו סיפור, הכול קורה במסגרת הסיפור המקורי, אבל בתהליך העיבוד יש מקום לפרשנות, שמשפיעה על הבחירות שנעשות. לדוגמה, הפרשנות שלי כמעבדת היא שתרצה הגיבורה היא לוחמת ולא קורבן, וזה הוביל לדגשים מסוימים; לטשטוש של הדברים שקורים ללא יוזמתה שלה, ולהבלטה של הפעולות שהיא עושה – למשל, תרצה יוזמת פגישה עם מזל, תרצה יוזמת נסיעה לבית של מרת גוטליב, תרצה מתארסת ללא ידיעת אביה.
יונתן: איך מחליטים מה ייכלל בעיבוד ומה יישאר "בחוץ"?
מיכל: ההחלטה מושפעת ישירות מהשאלה האם המידע תורם או לא תורם להבנת התהליך שהגיבור עובר. אם התיאור לא תורם לתהליך ההתקדמות של תרצה בדרך להשגת רצונה, יפה ככל שיהיה, הוא לא ייכנס לעיבוד.
יונתן: ככה? חד וחלק?
מיכל: לא בדיוק… תמונת יום הכיפורים נדירה ביופיה בעיניי, אבל בקריאות הראשונות לא מצאתי את הקשר בין התמונה לפעולות של תרצה. עגנון כותב - "ואראה את אבי עומד לפני איש בלא טלית, ואכיר כי עקביה מזל הוא ותכה מדמעה עיני." ניגשתי לסידור ובדקתי מה התפילה, מה תרצה שמעה ברקע. ביום הכיפורים אנשים מבקשים סליחה וחושבים על נדרים שנדרו, כלומר היה לי ברור שעניין הנדרים קשור. אבל למה עגנון הגדיר את עקביה "איש ללא טלית" במקום להשתמש בשמו? מה אני יכולה ללמוד על איש שאין לו טלית? בדקתי וגיליתי שיש עדות שבהן רק הנשואים לובשים טלית. הנחתי שזו הסיבה, וכך הכול התחבר כפזל: תרצה שואלת את עצמה שאלות שקשורות בסליחה ובחטאים, תרצה אומרת "איש ללא טלית" כי היא מבחינה שהוא רווק, אווירת הסליחות שברקע מעוררת בה את המחשבה שמגיעה לעקביה סליחה… שמישהו הבטיח לו משהו והפר את הנדר, ורגשי האשם שלה מתחילים.
יונתן: ואני מציג את העיבוד, "אני בבית הכנסת, איש מברך את רעהו ומרעהו מבקש סליחה (גל מנגן מוזיקת יום כיפורים, אני שר מכל נדרי…), והנה עומד אבי לפני איש ללא טלית כי רווק הוא, ויבקש אבי מהאיש סליחה," על המשפט הזה אני חוזר פעמיים כדי להדגיש שאלה דמיונות, שרק נדמה לתרצה שזה מה שהיא רואה, ואז – "ואכיר כי עקביה מזל הוא ותכה מדמעה עיני."
מיכל: ולמרות הכול, השאלות ממשיכות להטריד אותי, האם באמת תרצה שמעה את "כל נדרי"? האם זה נכון שאיש ללא טלית הוא רווק או שעגנון חשב על משהו אחר? ושאלת השאלות – האם העיבוד שלי חוטא לסיפור? נפלאות דרכי הסיפור, ונפלאותיו – מי יידע?

יולי 2010

* המופע: מסיפורי ש"י עגנון - "בדמי ימיה" מיועד לתלמידי ט - י"ב.