לעמוד מול עבודת אמנות ולצחוק בקול גדול

יש דמיון בין המפגשים עם תלמידים במסגרת "סל תרבות" למפגשים עם קהל במסגרת אירועים שבהם מוצגת אמנות המיצג – התחום האמנותי המרכזי שבו אני עוסק. הרגע שבו התלמידים נכנסים לכיתה הוא נקודת זמן הדומה לשלב שבו אמן המיצג ממתין מאחורי הפרגוד או הדלת לקהל שייכנס. ברגעים המשמעותיים האלה, פחד מתחיל לעתים לחלחל, ומתעוררים הספקות: האם אזכור את הטקסט? האם כל מה שתכננתי יעבוד? ועולה גם השאלה הגדולה שכל אמן מתמודד איתה: האם יאהבו אותי?

את מערכת היחסים שלי עם עולם האמנות התחלתי, כמו שאומרים, ברגל שמאל, בתיכון במגמת עיצוב גרפי. לא הסתדרתי עם המורים שלי. אולי הייתי מרדני מדי, והם כנראה לא הצליחו להתמודד עם אותו נער פרוע שהייתי. סיימתי את הלימודים בתחושת עוינות מסוימת כלפי המושג "אמנות" בכלל ו"אמנות עכשווית" בפרט. אבל החיים תמיד מלאי הפתעות: לאחר השירות הצבאי נהגתי להציץ בעקביות בגלריות, ובנסיעות לחו"ל המוזיאונים היו תמיד חלק מהמסלול שלי. בית הספר התיכון שבו למדתי כנראה הצליח בכל זאת להחדיר בי אהבה לאמנות. אחרי הרבה ניסיונות ומחשבות הבנתי שאני לא צריך למרוד יותר אלא לקבל את רוע הגזרה: אני אמן.

אל תחום המיצג הגעתי אחרי מפגש עם האמן הבין-תחומי בוקי גרינברג. הקסימה אותי האפשרות לבטא את עצמי בדרך אחרת. כל מחשבה על ציור ופיסול מיד החזירה אותי לתיכון, ואני רציתי משהו חדש. אמנות המיצג נתנה לי בדיוק את מה שחיפשתי – תחום מרענן שמכיל בתוכו כמעט הכול: וידיאו, מחול, שירה, ציור. המורד מצא את מקומו במסגרת תחום שמתחייב לאמנות, אך לא לטכניקה מסוימת ולגישה מוגדרת ומקובעת. 

במפגשים שלי עם תלמידים אני אוהב לספר להם מה הוביל אותי להיות אמן. כמעט כל עבודותיי קשורות בצורה זו או אחרת לחיי, הן כילד והן כמבוגר, ואני מרגיש שהם צריכים להכיר אותי במקצת כדי להבין את האמנות שלי. אני מספר להם שאחד הדברים שהפריעו לי כתלמיד זה ההתבוננות ה"רצינית" בעבודת אמנות: כאשר הולכים לראות תערוכות תמיד חייבים להתבונן בשקט ולעשות פרצוף מבין ורציני. באמנות שלי אני משתמש בהומור כדרך להתמודד גם עם נושאים "כבדים". אני מדגיש בפני התלמידים שמותר לצחוק מול יצירות אמנות.

אני מראה להם את מיצג הווידיאו שלי "פעולה מספר שתיים", שבו אני רץ עם חצאית קש בחוצות תל אביב. עבודה זו, שנעשתה כמחווה לספר "בארץ לובנגולו מלך זולו" של נחום גוטמן, מעלה חיוכים וקולות. הילדים נוהגים לומר: "פדיחות", "בטח חשבו שאתה משוגע", וגם מביעים דאגה: "מה, לא היה לך חם?", "בטח היה קשה". עכשיו יש מקום לדיון. אני מספר להם שאני אוהב את החוויה הזו של ה"פדיחה". הרבה פעמים הפחד ממה שאנשים יאמרו עלינו עוצר אותנו מלהיות מי שאנחנו. בתור אמן אני רוצה להגשים את הפנטזיות והרעיונות שלי. אני מרגיע את הדואגים לשלומי ומספר להם שלא באמת רצתי ברצף את כל הדרך, כי כשעושים עבודת וידיאו מצלמים חלק ואז עוד חלק. האמנות נותנת לי את האפשרות לעשות כמעט כל מה שאני רוצה. אם הייתי רץ ברחוב עם חצאית ומשטרה הייתה עוצרת אותי והייתי מספר להם שאני עושה את זה כי "סתם בא לי", הם היו אולי שולחים אותי לבדיקה פסיכולוגית. אבל ברגע שאני אומר שזו עבודת אמנות, כל הדרכים נפתחות מחדש, שכן "הוא אמן, מותר לו".

האמנות היא כלי שאני משתמש בו כדי לממש את מי שאני רוצה להיות. האמנות מקבלת אותנו כפי שאנחנו. היא מגינה עלינו בעולם שדורש מכולם להיות אותו הדבר. "רק רגע", תמיד יש תלמיד אחד לפחות שנזעק, "אז כל דבר שאני אעשה הוא יצירת אמנות, גם אם אקפוץ באמצע הרחוב עם דלי?". כן, כל דבר הוא יצירת אמנות אם אתה מכריז על עצמך כאמן, בתנאי שאתה אומר את זה ממקום שלם ואמיתי ולא מתוך ציניות או רצון להיראות צודק. אז גם אתם יכולים לעמוד מול קהל ולומר, כמוני: "שלום, קוראים לי מאיר טאטי ואני אמן".

* תמונת השער: צייר הקומיקס נמרוד רשף

 יולי 2010

לצפייה בעבודות של מאיר טאטי