לחולל שינוי

התחלתי לרקוד בגיל 22. זה היה לפני שנים, כלומר הרבה לפני עידן "נולד לרקוד" ודומיו, בתקופה שבה בנים-רוקדים עוד לא היו in. אני זוכר את היום שבו נסעתי במונית לסטודיו, פוזל לעבר המונה ומתפלל שמעט המטבעות שבכיסי, אלו שהרווחתי בליל אמש במלצרות במסעדת "אוקיינוס", יספיקו לי. הנהג שאל אותי, "אז מה אתה עושה בחיים?", ואני, שבתחילת דרכי עוד לא העזתי לקרוא לעצמי רקדן, עניתי, "אני רוקד". "כן, גם אני רוקד," הוא צחק לעומתי, "בחתונות וכאלה, אבל מה אתה עושה? ממה אתה חי?"

כנער חיפאי הייתה לי משיכה חזקה לריקודי עם. היה משהו בהרקדות, בסיבובים, באופן שבו הבנות שגם רקדו בלט החזיקו את הגוף, אשר שבה את ליבי. לא הבנתי מה זה, אבל כמתבגר לא היה לי אז האומץ להיכנס לסטודיו למחול ולהירשם לחוג. זה היה ברור - ריקודים הם לבנות. אני הלכתי עם החבר'ה לשחק כדורסל, לצופים ולצופי ים. בחיידק הבמה נדבקתי לראשונה בכיתה י"א. למדתי בעירוני ה', ולביה"ס הגיעה להקת המחול בת שבע. חצי מהכיתה בכלל הבריזה, אני כמובן עוד לא ידעתי אז שלימים ארקוד בלהקה הזו, אבל כל אותו המופע ובכל הימים שחלפו ממנו, משהו בליבי אמר לי: כשתגדל, לך לבדוק מה זה בשבילך ריקוד.

אז אחרי הצבא בדקתי. הלכתי אחרי ליבי ונהייתי רקדן מקצועי. להיות רקדן זה אחד המקצועות התובעניים ביותר שיש. רקדן צריך לעבוד יום יום; לחזק את השרירים, אך יחד עם זאת גם להאריך ולהגמיש אותם. הגוף הוא בוגדני. אם לא מותחים אותו בכל יום מחדש, הוא חוזר אחורה. אמנות הריקוד דורשת מהרקדן גם ריכוז עצום ושליטה בגופו.

בהתחלה היינו שנינו, נעה ואני. הסתכלנו אז בתום על העולם סביבנו וניסינו להבין מה התפקיד שלנו בתוכו, איך נוכל לחלוק את המתנה הזו שקיבלנו - קסם המחול - עם אנשים נוספים. הבנו שאנחנו רוצים לגעת באנשים דרך הגוף, וזו הייתה נקודת המוצא. בהמשך הקמנו את להקת המחול ורטיגו. משני רקדנים הפכנו לשבעה. זה היה לפני 18 שנה, בירושלים. רצינו להרחיב את נקודת המבט, לעסוק ברעיונות שהם מעבר לאישי שלנו, ובאמת, מזה תקופה ארוכה העבודות של ורטיגו סובבות סביב נושאים חברתיים ובשנים האחרונות גם סביב איכות סביבה, כמו במופע לידת הפניקס שהוא דיאלוג בין האדם למקום, יצירה המשתנה בכל סביבה שבה היא פועלת, טבעית או אורבנית, תוך הקשבה לפעימה של הלב, המקום, הזמן ועונות השנה.

הופענו כבר בהיכלות תרבות רבים, בארץ ובחו"ל, אבל כשאנחנו רוקדים על אדמת כבול בכיפה הגאודזית, והקהל חובק אותנו במעגל, אם זה במקומות יפים ושלמים כמו רחבת מרכז תרבות, פארק עירוני, חוף הים או חצרות בתי ספר, או במקומות שבורים כמו בערב ההתנתקות מרצועת עזה או במאבק הסביבתי בערבה להצלת חולות סמר, אני מרגיש ביתר שאת את קסם הבריאה של המחול.

שוב ושוב אני מתרגש כאשר ניגשים אלי אחרי המופע נער או נערה נרגשים שהריקוד נגע בהם, ואומרים שזו הפעם הראשונה שהם רואים משהו כזה ושהם נהנו מאוד, ואפילו שואלים איפה אפשר לראות עוד מופעים שלנו. לפעמים אני פוגש אותם במרכז סוזן דלל בתל אביב, לפני או אחרי הופעה, בחור או בחורה צעירים שניגשים אלי ואומרים לי, "אתה ונעה הייתם אצלנו בתיכון ומאז אני אוהב/ת מחול." לפעמים אלה דווקא התלמידים שנחשבים "פחות טובים", כאלה המוגדרים עם בעיות קשב וריכוז, והרי גם נעה ורטהיים, אשתי והכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית של הלהקה שלנו, הייתה ילדה כזו...

לאתר של להקת המחול ורטיגו

יוני 2010