להראות גחליליות

בחודשים האחרונים ליוויתי את הסרט שלי "גחליליות" בעשרות הקרנות ברחבי הארץ ובפני קהלים מגוונים – סינמטקים, קיבוצים, חברות מסחריות, וגם בפני אוכלוסיות ספציפיות המגלות בסרט עניין, כמו פסיכולוגים ועובדי שיקום. מאז שהסרט נכנס להיצע של סל תרבות ארצי, אני נפגש גם עם קהל צעיר של תלמידי תיכון. אני, הבמאי, התסריטאי, העורך וגם הגיבור של הסרט, מספר שני סיפורים השזורים זה בזה: את סיפורו של גיורא, אחי היחידי, נעדר מפורסם ממלחמת יום כיפור, ואת סיפורי שלי, על מה שקרה לי שנים אחר-כך, לאחר שהשתחררתי מהצבא, בנפאל הרחוקה.

סיפור הסרט, שהוא בעצם סיפור חיי, הינו סיפור עוצמתי, ולכן אינני נוהג לשוחח עם הקהל לפני ההקרנה. ההקדמה פשוט נראית לי מיותרת. אבל יש לי נוהג. בהקרנות שבהן אני נוכח, אני מחלק מדבקה קטנה שכתוב עליה "ראיתי גחליליות". אני עומד בפתח האולם או מסתובב בין הכיסאות, ונותן סטיקר לכל אחד מהאנשים שבאו לצפות בסרט שלי. לרוב, על המסך כבר מוקרנת התמונה של פוסטר הסרט. רבים מהצופים שואלים אותי אם זה אני. "כן" אני משיב להם, "זה אני"...

יום לפני ההקרנה הראשונה בפני תלמידי י"ב, הזהירו אותי ילדיי שלא איעלב מתגובות אפשריות של התלמידים. מחוסר הקשבה, מהפרעות. אני לא יודע אם זה בזכות הסיפור עצמו אשר מהרגע הראשון תופס ומחזיק, או בגלל האמפתיה העצומה כלפיי, אבל כולם, מבוגרים וצעירים, "מתנהגים יפה" בהקרנה. הם מלווים את דמותי שלי כפי שהיא מתגלה ומתפתחת מול עיניהם עם התקדמות העלילה, כמו "נזרקים" בין הייאוש של מלחמת יום כיפור לתקווה שבנפאל, מרוכזים וקשובים עד לסוף המטלטל.

הסרט עדיין חדש. התחלתי להסתובב איתו רק מאמצע השנה, ובכל זאת – כבר כמעט התרגלתי לדממה שבסוף. שמתי לב שלמבוגרים במיוחד קשה לחזור ל"מצב של דיבור", אם כי ברגע ששאלה אחת נשאלת, השאלות הנוספות כבר אינן נגמרות. עם תלמידים לעומת זאת, בתוך שניות עולות שאלות רבות. חלקן מתמקדות בצד העשייה של הסרט, כגון: הבחירה בשם "גחליליות" ובפסקול הסרט, או על אודות המתח בין הרצון שלי כבמאי וכעורך לבחור קטעים דרמטיים, לעומת החשש שלי כגיבור הסרט מפני האופן שבו איתפס על ידי הצופים. וגם "למה א.ב. יהושע כתב את זה ב'המאהב'?".

חלק מהשאלות אישיות, בלתי נמנעות, למשל: "אתה עדיין מחפש אותו?", "לאן נעלם הטנק?", "מה עם בדיקות דנ"א?", "החבר שהפנטו אותו – מה הוא חושב היום?". הם גם מבקשים לדעת מה עשיתי בצבא, איך סיפרתי את זה לילדים שלי, ואיזה מין אחים היינו, גיורא ואני. וזה מדהים עבורי. זאת חוויה מבגרת, והיא מתרחשת דווקא מול הצעירים.

וכשהקהל יוצא מהאולם, הוא יוצא לאט. לפעמים אנשים נשארים ומבקשים לחבק אותי, לומר מילה טובה או לשתף בחוויה שלהם.

הבמאי גילי מייזלר נפגש עם תלמידי י - י"ב. לאתר הסרט

 03/06/10