חלומות מבוימים ובניין הארץ (1933-1906)

הצילום המקומי בתקופת העלייה השנייה (1914-1904) היה בעיקרו צילום מבוים שנתן ביטוי לאידאולוגיה הציונית החלוצית. צלמי עלייה זו, שהיתה ברובה חילונית וסוציאליסטית, תיעדו את חיי היישוב היהודי המתחדש במושבות, בקיבוצים ובערים. רוב הצלמים האלה למדו את מקצועם בארצות מולדתם – רוסיה ופולין. אמנם, ב-1906 נוסד בירושלים בית הספר לאמנות "בצלאל", אולם חלפו עשורים רבים עד שנוסדו בו לימודי צילום בני קיימא. אף שצלמי העלייה השנייה התפרנסו מצילום מסחרי, הם ראו עצמם כאמנים בעלי שליחות לאומית, דבר הניכר בנושאי הצילום שבחרו ובדרך הצגתם. הנושאים הרווחים היו עבודה בשדה, בבניין, במחצבה, בקטיף התפוזים ובבציר הענבים, נשים עובדות כגברים כמימוש אידאל השוויון בין המינים, והווי חברתי חלוצי כגון מחולות סביב המדורה עם רדת החשיכה על שדות העמק.

נושא רווח נוסף היה הדיוקן העצמי: צלמים רבים נהגו לשלב את דמותם או את צילם ב"פְרֵיים" הצילומי. הממד המבוים בתצלומי התקופה נבע מתפיסה אידאולוגית ולא מכורח טכנולוגי: בראשית המאה העשרים פותחו חומרי צילום רגישים יותר לאור וציוד נוח יותר לתפעול, כך שכבר ניתן היה לצלם דימויים שיש בהם תנועה ואירועים בסביבתם הטבעית. צלמי העלייה השנייה היו מודעים למתרחש בעולם הצילום במערב, הן מבחינת הטכניקות והן מבחינת הגישות האמנותיות. עם זאת, התגייסותם לרעיון הציוני בצירוף תנאי עבודתם הייחודיים –  קשיי התעבורה בארץ (שעדיין לא נסללו בה די כבישים ומסילות רכבת), ואור השמש העז, השונה כל כך מהאור האירופי הרך, כל אלה שיוו לתצלומיהם אופי ארץ-ישראלי ייחודי.

הצילום המוקדם מתקופה זו משקף שילוב בין האידאולוגיה הציונית לבין רומנטיזציה של התנ"ך; הקומפוזיציות הצילומיות משלבות את דמות האדם בנוף המולדת תוך ניסיון לעורר קונוטציות תנ"כיות. דמויות החלוצים בתצלומים הן יפות והרואיות ונראות כאפופות הילת קודש. הן משקפות את אידאל "היהודי החדש", שהקמת הקיבוצים ותנועת "השומר הצעיר" נחשבה למימושו. "דת העבודה" החלוצית דחתה, כידוע, כל סממן גלותי בהופעה ובהתנהגות, וחיפשה תחליפים ארץ-ישראלים. אחד מאלה היה הכָּפייה, כיסוי הראש הערבי, שאותו אימצו חברי "השומר" מאז הקמת הארגון. הכָּּפייה הפכה לדימוי רומנטי לקשר שבין החלוץ לבין עברו התנ"כי. מסיבה זו מנציחים תצלומים רבים דמויות של שומרים עטויי כפייה מארגון "השומר" שהוקם במסחה בשנת 1906. באותה הרוח, נהגו רבים מאמני "בצלאל" (ובהם יעקב בן דב, אפריים משה ליליין ואחרים) לצלם דמויות חובשות כפייה ובעלות זקן המזכיר את זקנו של הרצל, כדימוי של היהודי הקדום. נוסף על הכפייה כלל לבושם של השומרים בגדי איכר רוסיים, והם צולמו כשהם רכובים על סוסים ורובה על שכמם. הופעתם שילבה אפוא בין דמויות הנווד הערבי, האיכר הרוסי והקוזאק הרוכב על סוסו. לעיתים אף צולמו על רקע נוף אירופי מצויר. הדימוי הכולל נועד אפוא לסמל בעת ובעונה אחת את העבר הקרוב הגלותי (אירופה), את העבר הרחוק (המקורות השמיים) ואת חזון "היהודי החדש" (האיכר הלוחם). דימוי רומנטי זה הפך למרכזי באידאולוגיה הציונית, במיוחד באמצע שנות השלושים. אבל עם תחילת המאורעות ב-1920 ונפילת תל-חי סר חינו, והוא הוחלף בדימוי מערבי ומודרני יותר שכלל בגדי עבודה ובלורית שיער גלויה. אלה נעשו לסממני דמות ה"צבר" – היהודי הארץ-ישראלי.

הודות לצלמי התקופה תועדו מאורעות מרכזיים רבים מהווי היישוב המתחדש. צלמים בולטים שהחלו לפעול בתקופת העלייה השנייה היו  אברהם סוסקין (עלה ארצה ב-1905 והתיישב בעיר החדשה תל אביב) יעקב בן דב (עלה ב-1910 והתיישב בירושלים) וצבי פייגין (עלה ב-1912 והתיישב בחיפה). כל אחד מהם פתח סטודיו מקצועי ברוח המסורת האירופית, וסיפק תצלומים מעולים לקהילה המקומית: דיוקנאות סטודיו, צילום אירועים וגלויות לתיירים. במקביל שירתו צלמים אלה מוסדות ציבור למיניהם, כולל הקרנות הציוניות. סוסקין, למשל, הנציח שורה של דימויים שנחרתו בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. בין השאר הונצחו בתצלומיו מבנה גימנסיה הרצליה שהוקם בשנת 1910 (הגימנסיה עצמה נוסדה בשנת 1905), הגרלת המגרשים בחולות "אחוזת בית" (לימים תל אביב) בשנת 1909, והצריף הראשון ב"אום ג'וני" היא דגניה, אם הקבוצות והקיבוצים, שנוסדה בשנת 1910. ב-1920 תיעד סוסקין את קבר האחים של גיבורי תל חי ליד כפר גלעדי. הצלם צבי אורון תיעד בשנת 1921 את קורבנות הטבח ביפו, שעמם נמנה גם  הסופר יוסף חיים ברנר, ואת קורבנות הטבח בחברון בשנת 1929.

 חלק חשוב מהצילום בתקופת העלייה השנייה נוצר בשירות הקק"ל וקרן היסוד. תצלומים אלה, המבוימים בקפידה, באו כמובן להאדיר את הפעילות החלוצית: ייבוש ביצות, קדיחת בארות מים, סלילת כבישים, הכנת תשתית לתעשייה, בניית בתים, הקמת בתי ספר, פעילות בחוות חקלאיות ונטיעת עצים. עד אמצע שנות העשרים שרר מחסור בתצלומים מסוג זה, כך שנציגות הקק"ל באירופה המשיכה להשתמש בתצלומים ישנים, כגון אלה שצולמו ע"י ד"ר לאו קאהן מאוסטריה בעת ביקורו בארץ בשנת 1912. מצב זה השתנה בשנת 1925, כאשר הצלם שמואל יוסף שווייג החל לרכז את נושא הצילום עבור שתי הקרנות הציוניות. מעתה הפיקו הקרנות תצלומים באופן עצמאי, והביקוש לצלמים מקצועיים גבר. היקף הצילום התרחב ואופיו השתנה: הקרנות הכתיבו את נושאי הצילום בהתאם לצורכי התעמולה, והתצלומים עצמם התאפיינו במבט מודרני ודרמטי יותר...

* פרק שלישי מתוך "היסטוריה קצרה של הצילום המקומי", מאת גיא רז, צלם, אוצר וחוקר צילום. החוברת תצא לאור בקרוב בסדרת "צורות" בהוצאת סל תרבות ארצי.