פרלוד לעולמו של עגנון

במרחק של כמה דקות הליכה מן הסטודיו שלי אשר בשכונת בקעה הירושלמית, לכיוון תלפיות, מציץ שלט צנוע בפינת אחד הרחובות. "לבית עגנון" כתוב בו. השלט מוליך לרחוב שקט וירוק, שם ניצב ביתו של אחד מגדולי הסופרים ואנשי הרוח שפעלו כאן, חתן פרס נובל לספרות, ש"י עגנון. האגדה מספרת כי חוקק חוק מיוחד האוסר לנסוע ברחוב בשעות שבהן נהג לכתוב, ואמנם עד היום הרחוב הוא חד סטרי, והבית הבודד משקיף על גינה גדולה ומשרה תחושה של רוגע.

בבית זה פגשתי את מנהלת המקום, אילת. זה היה בבוקר חורפי לפני כשנה. הגעתי לשוחח איתה על פרויקט "סיפור פשוט" שלנו, של ההרכב הקמרי שלישיית עתר עם השחקן יונתן צ'רצ'י. "סיפור פשוט" הוא אבן נוספת בדרך שלנו, שמטרתה, בין השאר, לקחת רפרטואר מוזיקלי איכותי ולהפגיש אותו עם קהל שלא תמיד מכיר אותו, ובפרט צעירים ובני נוער, שלא תמיד נופלת לידם ההזדמנות להכיר מלחינים כשוברט או דבוז'ק. הרגשתי שאך טבעי לקבל את ברכת הדרך הראשונית במקום הזה, שבו ניצבת ספרייתו המפוארת של עגנון, ובמטבח הצנוע השתמרו פריטים יומיומיים של עגנון ורעייתו.

המפגש בין "סיפור פשוט" ובין צלילי המוזיקה עורר בתחילה התלבטויות ושאלות רבות. לאן תיטה אוזנו של המאזין? האם היא תעקוב אחר המהלך המוזיקלי או תלך אחרי הסיפור המתרקם? האם בו הזמניות של המילה והצליל תבלבל את הצופים? בחזרות התקדמנו צעד אחר צעד, ערכנו ניסויים והתווכחנו לא מעט. יונתן ומיכל אקרמן, שכתבה את העיבוד, משכו לצד שלהם, אנחנו לצד שלנו, ועמוק בלב ידענו שהמבחן האמיתי יהיה מול קהל. וכך, עם לא מעט חששות, עלינו על הבמה באחד מבתי הספר התיכוניים בירושלים. בעבורי, היה זה אחד הרגעים המתוחים ביותר במהלך העבודה, רגע המפגש בין רעיון תיאורטי שנולד אי שם ובין קהל חי המגיע עם ציפיות ועם מטען ולעתים גם עם קוצר רוח...

המופע מתחיל. על הבמה שלושה נגנים ושחקן. צלילים של פרלוד עדין לפסנתר משמשים כתפאורה לתמונת הפתיחה. הצלילים בוראים עולם ומלואו, מספרים סיפור. "סיפור פשוט". מרינה כץ, הצ'לנית, מלווה את דמותה של צירל, הלוא היא אמו של הירשל, המושכת בחוטים של כולם. בלומה, על הפגיעות והעדינות שלה, מצאה את הכינור של טניה בלצר כדובר. את הירשל אני מוביל, עם הפסנתר. השחקן יונתן צ'רצ'י קובע את הקצב, מפליג אל תוך הסיפור, ואנחנו איתו. פרק של המלחין דבוז'ק מתאים בדיוק לסצנה שבה צירל וברוך מאיר יושבים לספור את מעותיהם בסוף יום המסחר בחנות. את דמותו החמדנית והססגונית של מר טויבר, השדכן של העיירה, אנחנו מחזקים באמצעות מוזיקת כלייזמרים, ראגטיים ומוזיקה של בתי קפה בשנות ה-20. וראו איזה פלא, המלאכה המורכבת של חיבור יצירות מוזיקליות שנכתבו בהקשר אחר, לטקסט ספרותי שיש לו חוקיות משלו, הושלמה.

בכל פעם שאני הולך ברחוב קלוזנר בתלפיות, אני חושב לעצמי: ואם הייתי נולד עשרים שנה קודם, והייתי דופק על דלתו של עגנון (לא בין שתיים לארבע) ומתייעץ איתו על כמה דברים... אני מאמין כי הייתה בו מספיק פתיחות כדי לקבל את הרעיון המוזר של קריאת הסיפור שלו לצלילי שוברט ושוסטקוביץ'. יחד עם זאת, רק מי שחי היום וניצב מול התזזיתיות של ערוצי הטלוויזיה המסחרית ורשתות האינטרנט והסלולרי, יוכל להבין עד כמה פרויקטים מהסוג הזה עוזרים לעקוף את מחסומי הדעות הקדומות והחשש מפני מוזיקה קלסית, הקיימים בקרב קהל גדול של צעירים (ומבוגרים) המורגלים בזיפזופ תמידי בין גירויים שונים.

 03/05/10