המקום: אי שם בארץ, בבית ספר לחינוך מיוחד. התלמידים, בגילאי חטיבת ביניים ותיכון, מתחילים להיכנס לאולם, והרעש גדול. בשיחה המקדימה הזהירה אותי הרכזת שיכולת הריכוז של הילדים נמוכה מאוד, והוסיפה שאם תהיה בעיה, אוכל לקצר את המופע. אני כבר על הבמה, וכהרגלי לפי תחילת כל מפגש, אני עושה תרגילי חימום. הפעם אני משלב בהם גם תרגילי פנטומימה בסיסיים, כמו משיכת חבל, קיר, הליכה במקום, וקצת להטוטים שלמדתי בבית ספר לקרקסים, כמו להניח כובע על האף. לאט לאט התלמידים מתחילים לשים לב להתרחשות הזו שעל הבמה והרעש מתחלף בקריאות של "היי, תעשה עוד פעם!". אני מבקש מהם חמש דקות של שקט ובאולם משתררת דממה. אני "מרים משקולות" ו-"עוזב אותן" כאילו באוויר. כמה ילדים צועקים לי, "תיזהר! המשקולות יפלו עליך!". אני "תופס" אותן ומבקש מאחד הילדים ש"יחזיק". הם צוחקים ומוחאים כפיים. הם מבקשים לדעת איך אני עושה את זה, ואיך הגעתי לפנטומימה. כך, מפגש של שעה הפך לשיעור של שעה וחצי.
חמש שנים לאחר מכן, התקשר אלי בחור צעיר שנכח באותו המפגש. הוא ביקש להיפגש איתי כדי שאספר לו על לימודי פנטומימה בפריז. זה ריגש אותי מאוד. גם אני גדלתי בשכונת עוני, ולמדתי בפנימייה. בילדותי חלמתי תמיד ללמוד משחק וריקוד. עם סיום שירותי הצבאי התחלתי ללמוד משחק וריקוד במרכז לאמנויות בבית רוטשילד בחיפה, ואחרי שלוש שנים הייתי בצומת דרכים ולא ידעתי לאן לפנות. המורה שלי ימימה מילוא (אשתו של השחקן והבמאי יוסף מילוא) והשחקן פנטומימאי שייקה אופיר המליצו לי ללמוד פנטומימה. אז לא ידעתי הרבה על התחום הזה, וכשהתחלתי להתעניין הבנתי שזו אמנות שתאפשר לי להתבטא גם במשחק וגם בתנועה, ונסעתי לפריז ללמוד אצל אבי הפנטומימה המודרנית, מישל אטיין דקרו, שיצר את הפנטומימה הגופנית המבטלת את המימיקה של הפנים ומתבססת על תנועות וצורות עמידה של פסלים עתיקים. זו הייתה תחילת הדרך. בהמשך למדתי שם גם את הפנטומימה של טומשבסקי, שהיה רקדן ופיתח פנטומימה דרך תנועות של מחול, ואחר כך למדתי בבית הספר לתאטרון תנועה של ז'אק לקוק, בבית הספר לקרקסים של אנני פרטליני, ועוד.
כשאני מדגים לתלמידים את הפנטומימה של טומשבסקי, הם תוהים מה ההבדל בינה לבין ריקוד. התשובה, לדעתי, היא שבריקוד משתמשים בסיפור על מנת ליצור תנועה יפה, ובפנטומימה אני שובר את התנועה כדי ליצור סיפור יפה.
אך דווקא בארץ הפנטומימה לא מתקדמת. מדוע? כי כולם נתקלים בקיר… סתם, בדיחה של פנטומימאים. התשובה האמיתית כמובן מורכבת בהרבה והיא קשורה לתרבות הישראלית וגם למחסור באמני פנטומימה בארץ. בניגוד לאירופה ולאסיה, בארץ אפילו בבתי ספר למשחק כמעט ולא מלמדים אותה, וכך מסורת ששורשיה קדומים נמצאת בסכנת הכחדה ממש.
המפגשים שלי עם תלמידים במסגרת סל תרבות ארצי הם הדרך היחידה כמעט שיש לי לספר על האמנות הזו, ואני מציגה בפני קהלים שלא הייתי מגיע אליהם בהופעות רגילות. לשמחתי, הסקרנות שמגלים התלמידים גדולה, וגם ההתרגשות שמהולה לא פעם בצחוק ובכי. וכך, למרות התנאים, שהם לא תמיד נוחים, אני שואב הרבה הרבה סיפוק מהמפגשים האלה.
סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.
תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.
התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.
התוכנית פועלת החל משנת 1987.