הפעם הראשונה שלי

ראשון לציון, בוקר חמים של תחילת חודש מאי, וזה המפגש הראשון שלי עם תלמידים במסגרת סל תרבות. אני צועד פנימה אל התיכון השקט, ומתבצר בחדר המורים עם כוס תה. הרכזת מגיעה ולוקחת אותי לאודיטוריום, ושם, חבורה של שמונים-תשעים בני נוער מנומנמים, יושבים ומחכים למישהו או למשהו שיבוא וירגש אותם. לא הרבה השתנה מאז שלמדתי בתיכון רנה קסין בירושלים. גם אז אף אחד מהתלמידים לא רצה לשבת מקדימה, גם אז המורה דרשה מכולם לעבור לשורות הקדמיות, וגם אז ה"קולים" ישבו בשורה האחרונה.

תכף אראה לתלמידים סרטונים קצרים שעשינו ביחד איתמר רוז, חברי הטוב ושותפי ליצירה, ואני, יוסי. כבר די הרבה שנים שאנחנו עושים ביחד סרטים, (אבל להרצאות אנחנו באים בנפרד, כך שאם תזמינו אותנו אין לדעת מי יגיע). את הסרטים אנחנו מפיקים לרוב באופן עצמאי, כי חשוב לנו לעשות סאטירה ולהגיד את מה שאנחנו חושבים באמת, וגם להצחיק. כמו הבמאי מייקל מור או כמו סשה ברון כהן בדמותו של "עלי ג'י", שיודעים להגיד אמת נוקבת בדרכים מצחיקות. בתחילת עבודתנו המשותפת היינו צופים בסרטים שלהם, ואין ספק שהושפענו מהם מאוד.

אני מקרין לתלמידים את הסרטון על דרפור, סרטון שבו אנחנו בונים מעבר גבול מאולתר בבת ים ומבקשים מאנשים ללבוש אפוד, לקחת רובה פלסטיק, ולשחק חיילים שצריכים להחליט אם להכניס או לא להכניס את הפליטים מדרפור (בגילומם של כמה סודנים, שוהים חוקיים שביקשנו מהם לשחק את תפקיד הפליטים).

התלמידים צוחקים במקומות הנכונים, ואני נושם בהקלה. עכשיו נסללה הדרך לדיון על סאטירה, כלומר על סאטירה אמיתית, ועל ההבדלים בין בידור לסאטירה. תכניות כמו "ארץ נהדרת", "מצב האומה" ו"משחק מכור" הן תכניות בידור שמתחפשות לסאטירה, ומטרתן העיקרית היא רייטינג, שמתבטא בפרסומות. אלה תכניות שרוצות לגרום לצופה להרגיש טוב, עם עצמו ועם הסדר הקיים בחברה. מושאי הלעג ב"ארץ נהדרת", למשל, הם הנלעגים ממילא, וזה קצת כמו "לרדת" על הילד הכי לא פופולרי בכיתה, לא משהו שדורש הרבה אומץ. "לרדת" על מוקדי הכוח של בית הספר לעומת זאת, זה כבר יותר מורכב. אבל אולי את ההבדל המרכזי בין סאטירה לבידור מרגישים בכלל בבטן, כי אחרי שרואים תכנית בידור יש תחושה של סיפוק עצמי והשלמה עם המציאות. סאטירה לעומת זאת משאירה אותנו עם תחושה לא נעימה, שמשהו מאוד לא בסדר, וההומור, כמו אצל מייקל מור ו"עלי ג'י" וגם אצלנו, אני מקווה, נועד לפתוח את הלב ולהמתיק את הגלולה המרה.

גם הסרטונים הבאים שאני מראה, למשל "השירותרום" או "טילים ברמת גן", מעוררים תגובות חזקות ומטר של שאלות, חלקן כועסות, אפילו מאשימות. אני מגלה עד כמה התלמידים מושפעים מהתקשורת "הרגילה", מהטלוויזיה המסחרית המטשטשת את המציאות המורכבת של הקיום שלנו פה ומבקשת שלא להטריד אותנו בשאלות על אחריות אישית, על הקשר בין הפרט והחברה ועל החיים באזור מוכה מלחמה. הטלוויזיה המסחרית בישראל לא מוצאת מקום לתוכן שמנסה להציע מבט אחר על המציאות, והגישה השלטת בכלי התקשורת בארץ היא שסאטירה צריכה להיות "מאוזנת", כלומר לא לחשוף את העמדה של היוצר, וזו עמדה מאוד בעייתית ומסרסת. בסרטים שלנו אין תשובות חד משמעיות כי גם לנו אין אותן, אבל הם כן באים לעורר שאלות והתבוננות אחרת על עצמנו ועל החברה שבה אנחנו חיים.

באותו יום בתיכון הרגשתי שמשהו קרה, שמשהו עבר על בני הנוער והוא עוד ילווה אותם לזמן מה. בזכות הסרטים הגענו, איתמר ואני, להרבה מקומות. הקרנו אותם בין היתר בפריז, באמסטרדם ובסלובקיה, אבל מה לעשות ודווקא באותו תיכון בראשון לציון, הרגשתי שהסרטים שלנו מצאו את הקהל שלשמו הם נוצרו. 

לאתר של יוסי ואיתמר