לשוחח עם הקהל שלך ולהתוודות בפניו: "אני אינני ליר!"

אודה ולא אבוש: אני 'גרופי' נלהב של "סל תרבות" (ויסלחו לי עמיתיי ומוריי, נאמני הלשון, אבל טרם מצאתי מקבילה עברית ראויה ל "גרופי", על שפע המשמעויות והאיכויות הנלוות לו. בדומה לבשביס-זינגר ז"ל, הסופר היידי הגדול, שהסביר בשעתו כי אין דין "תוחעס" כדינם של "עכוז" או "ישבן" או "אחוריים", עבריים ותקניים ככל שיהיו, כך גם אני כעת...).

אל הפעילות הברוכה של "סל תרבות" התוודעתי, ומקרוב, ב-13 השנים שבהן אני משחק בפני רבבות תלמידים ברחבי הארץ בהצגות "מיי פירסט סוני" (הצגת היחיד שלי, עפ"י ספרו של בני ברבש), "שעונים" (סיפור הידידות הנרקמת בין שני אסירים במחנה ריכוז בגרמניה הנאצית. לצדי משחקים רמי ברוך ועומר עציון) ו-"מועדון הקופים הירוקים" (קומדיה בריטית, חמוצה-מתוקה, על החיים בצל מחלת האיידס).

כשחקן, אני אוהב את הערך המוסף שיש להופעות בפני התלמידים, אלו המכונים "דור העתיד של הצופים". אני אוהב את האתגר המקצועי שתובעת ממני ההופעה בפני הציבור הזה, אני אוהב ומוקיר את היחס הרציני שהעבודה שלי ושל חבריי זוכה לו במסגרת "סל תרבות", ואשר בא לידי ביטוי עוד טרם ההצגה עצמה בחומרי ההכנה המצוינים להצגות "שעונים" ו"מועדון הקופים הירוקים" (שלא אחת מצאתי בהם אבחנות וחידושים מאירי עיניים גם עבורנו, יוצרי ההצגות...). אני אוהב את הרגעים שבהם עולה בידינו, השחקנים, לקנות את ליבו וסקרנותו של קהל צעיר, אנרגטי (שלא לומר 'קצר רוח'?), חד-חושים ותובעני, ולחלץ ממנו רגעים של מתח דרוך, של צחוק מתגלגל בעיתו, של תובנה חדשה, של "נפילת אסימון" קולקטיבית, ובעיקר, אני אוהב את השיחות שאחרי...

השיחות הללו שאחרי ההצגה, המהוות חלק אינטגרלי ממהלך האירוע ובהן ניתנת לנו ההזדמנות להתייצב לראשונה זה מול זה, שחקנים וצופים, כבני אדם, הן בעיני גולת-הכותרת.  (ומדוע בעצם שלא לאמץ את הדפוס המבורך הזה גם בהצגות מן המניין, למבוגרים, בשעות הערב? כמה עניין וחוכמה נמצאים בשיח הזה, שלאחר הצפיה!!!). אלו הם הרגעים בהם רועי, ולא "הנס" או "יותם" או השד יודע מי, פוגש את קהלו, כשהוא נטול מסיכות של "תפקיד" בדיוני כלשהו.

ובפגישות האלה, הרשו לי לספר לכם, מתחוללים, לא אחת, ניסים: נשאלות שאלות, שמחייבות להלביש במילים דברים שחמקו עד כה מכלל ניסוח, או חלילה נשתכחו. מתגלה (שוב, בפעם המי יודע כמה) שיצירת אמת עשויה להרעיד נימים נסתרות, לחולל שינוי, לטלטל עד כלות ולהיות אירוע משמעותי בחיי יוצריה וצרכניה גם יחד. מתחוור עד כמה היצירה אינה מתמצה בשורה מסקנית אחת (העונה לשאלה "מהו המסר?") ושניתן להפוך בה ולהפוך בה עד אינסוף (ממש עכשיו אני נזכר בדיון מרתק אחד בן שעתיים וחצי, אחרי הצגה שאורכה כשעה...). השיחות שאחרי שבות ומאשרות לי, לא פעם, כי דברים היוצאים מן הלב נכנסים, לעתים קרובות, אל לבותיהם של אחרים, ומה שהחל לפני כשעה וקצת כ-"בליינד דייט", שאת תוצאותיו קשה לנחש מראש (והצגות תיאטרון הן תמיד בגדר "בליינד דייט", בין יוצרים וקהל), עשוי להבשיל לכלל "רומן אמיתי".

במהלך מפגש מוצלח, "רומן אמיתי" ניסי שכזה, עם הצופים, או לאחריו, כשאני כבר בדרכי הביתה, אני מוצא את עצמי בנעלי השחקן, אותו שחקן שלאה גולדברג כתבה אודותיו את שירה המופלא, "המשחק אומר". ממש כמוהו, גם אני מוכן אז להתוודות קבל עם ועדה, כי מאחורי שורת המסיכות והתפקידים שאני מגלם על הבמה ומחוצה לה, ניצב רק אדם מן השורה, ולו אהבה אחת גדולה ונצחית: האהבה לתאטרון -

"אני אינני ליר, ולא בן-מלך דני,
אינני פסק-הדין וגם לא הפתרון,
אני רק קצת אוהב גורל שלא פדני
מבית משכן עליז, ששמו התאטרון".

09/02/10