יצירת אמנות המחלחלת עמוק אל תוך הנפש (1)

ש"י עגנון הוא אוצר בתרבות הישראלית והיהודית, וכמו כל אוצר יקר-ערך, נדרש מאמץ בכדי ליהנות ממנו. היצירות שלו הן אגוז קשה לפיצוח. הקריאה הרציפה והנעימה ביצירותיו נקטעת כשאנו נתקלים במילים שלא ידענו על קיומן או בדמויות וסיפורים מקראיים שנמחקו מזיכרוננו אחרי הבגרות בתנ"ך. קל לאבד את הסבלנות ולפספס את העומק שחבוי בהן.

המופע "עם ליבי" שהוצג בספריית בית-הספר, הצליח לחדד את האוזניים שלנו, שבדרך כלל נאטמות למשמע העברית הקשה והישנה, וכך לפתוח את לבבותינו לרובד הסמוי של יצירותיו, שבו מבעבעים שלל רגשות חזקים ותובנות חשובות לחיים.

השחקן ליאור בן אברהם נכנס לנעליהן של שלוש דמויות משלושה סיפורים מוכרים של עגנון: "סיפור פשוט", "האדונית והרוכל" ו"פרנהיים". המשחק שלו היה וירטואוזי ומלא רגש וחיים, והעצים את חיי-הנפש המורכבים והאנושיים כל כך של הדמויות שיצר עגנון. העיבודים המוזיקליים שנשזרו במופע, בביצועו של המוזיקאי איל שְׁטַיִן-בְּרֵכֶר, האירו את סיפוריו של עגנון באור שונה ומפתיע, והותירו לרגשות שעלו בנו לחלחל עמוק עמוק אל תוך הנפש.

מצאנו את עצמנו מתרגשים, נהנים ומזדהים עם דמויות, שבקריאה הראשונית נדמות כמרוחקות, שכן מבעד למעטפת עוסקות יצירותיו של עגנון בתכנים שמעסיקים כל דור ודור: תחושות של אובדן הדרך, של ייאוש, של אהבה ותשוקה, של אכזבה ובושה, ושלל תהיות ורגשות שרלוונטיים לכולנו.

השאלה שהעסיקה אותי במהלך המופע היא למה דווקא עגנון? למה להתעקש על השפה הגבוהה ועל עולם הדימויים המקראי, ולא לעסוק ביצירות שיותר קרובות אלינו? השחקן השיב על השאלה הזו כשהתייחס לסיפור "האדונית והרוכל". הוא הסביר ש"ההכרה העולה מן הסיפור היא שכשאדם מוותר על הערכים, השורשים והעבר שלו, הוא מוותר בעצם על עצמו. בחירה ביצירות שהן יותר קלות לעיכול ופשוטות לקריאה, היא למעשה ויתור על האוצר שהעניק לנו עגנון, ובאוצר זה טמון המפתח להתחברות לשורשים שלנו, לעצמנו ולגיבוש הזהות שלנו."

אני בטוחה שהחוויה המעולה שחווינו בזמן הצפייה במופע עוררה בנו תיאבון ליצירותיו של עגנון, וכי במפגש עם יצירותיו לא נאבד מיד את הסבלנות, כי נדע שמצפה לנו אוצר.

* ניבה גולדברג היא תלמידת כיתה י"ב מתיכון רביבים (מקיף ז') בראשון לציון