לגעת בקהל

הרבה פעמים שואלים אותי - וגם אני שואל את עצמי - "למה אתה עושה סרטים?". יש לכך הרבה סיבות, ורובן קשורות לזה שאני נהנה לעשות סרטים. אבל ההנאה היא לא רק מתהליך יצירת הסרט אלא גם מהחשיפה שלו לקהל ומהדיאלוג שנוצר עם הקהל בעקבות הצפייה. אחת הבעיות שלנו, הדוקומנטריסטים, היא שכמעט ואין לעשייה שלנו הד. אתה עובד על סרט שנתיים-שלוש, משקיע את נשמתך, את כל היכולת היצירתית שלך, לפעמים גם את הכסף שלך, ובסופו של דבר הסרט מקבל התייחסות מועטה עד מאוד. אפילו אם הסרט מוצלח ומופיע בפסטיבלים ומשודר בטלוויזיה, לעולם לא תהיה לו אותה החשיפה שמקבל סרט עלילתי ובטח ובטח שהוא לא יזכה לחשיפה שמקבלת כמעט כל תכנית טלוויזיה, אפילו אם היא רדודה מאוד. מכל הסיבות האלה, משמח אותי מאוד להגיע לכל מיני מקומות ולדבר על הסרטים שלי במקביל להקרנתם. האפשרות לראות את הסרטים דרך עיניים אחרות, שהן של אנשים שלא מכירים אותי ואין להם שום חובת התנחמדות כלפי, מרעננת מאוד.

הסרט "52-50" הוא סרט וידיאו-אקטיביסטי ובו קבוצה של סטודנטים מנסה בעזרת המצלמה למנוע אלימות של שוטרים נגד עובדים זרים. כשאני מציג את הסרט בפני בני נוער, בדרך כלל מתעוררת אי נחת. מסתבר שבני נוער מודעים למניפולציות קולנועיות הרבה יותר ממה שחשבתי. בכל מפגש אני "חוטף" טענות וצעקות שיש בהן הרבה מן האמת: "מה שאתה מציג בסרט זאת רק דעתך!", "להיות פה עובד זר, זה לא חוקי!", "מה אתה רוצה מהשוטרים האלה? זאת העבודה שלהם!". עם רוב הטענות אני מסכים. זה נכון שסרט דוקומנטרי מייצג את דעתי, זה נכון שלהיות עובד זר לא חוקי, זה לא חוקי, ונכון שהשוטרים עושים את העבודה שלהם. ובכל זאת, אני מאמין שחשוב לדעת איך נראים הדברים, איך חיים האנשים שאנחנו לא תמיד מסתכלים לכיוונם, וחשוב גם לכעוס כשמוקרן סרט שלא תואם את השקפת העולם שלך.

באחת ההרצאות האחרונות, לאחר שהסתיים רצף התגובות הכועסות כלפי, הרימה את היד נערה אחת ושאלה אותי בדמעות: "אבל מה אתה רוצה שנעשה?". זו הייתה שאלה טובה כי לא הייתה לי שום תשובה, וגם עכשיו אין לי תשובות. הסברתי לתלמידים שאין משהו מסוים שאני רוצה שהם יעשו. אמרתי שהייתי שמח אם הם היו יוצאים מהעמדה של צפייה פסיבית - שבה המקסימום הנדרש הוא לשלוח אס.אם.אס עבור בובליל או נינט, ומנסים להסתכל אל מעבר למה שבוחרים להראות להם בטלוויזיה. אמרתי להם שיסתכלו מסביב, על השכונה שלהם, שיראו מה מפריע להם או מה משמח אותם, ושפשוט יעשו משהו למען מה שחשוב להם. אני לא בטוח אם הנערה הזו או התלמידים האחרים באמת עשו משהו, אבל מבחינתי, בעצם זה שבאתי אליהם לבית הספר, שהראיתי להם את הסרט ושזכיתי לתגובות מיידיות, הצלחתי לעשות את הדבר הזה שגם בשבילו אני עושה סרטים – הצלחתי לגעת בקהל.

* לאתר של אורי בר-און.

המפגש עם אורי בר-און וסרטו "52/50" מיועד לתלמידי ט' - י"ב. המפגש עם סרטו "המלך לאטי הראשון" מיועד לתלמידי ז' - י"ב.