להוסיף סעיף לתעודת הזהות

אני אמנית וידיאו מאז סיימתי את לימודי במדרשה לאמנות בבית ברל בשנת 2003. דרכי לאמנות זו הייתה מפותלת וכללה צילום סטילס, תאורה בתאטרון ולימודי קולנוע. בעבודותי אני מתבוננת בחברה הישראלית מנקודת מבט קרובה-רחוקה: שילוב בין קשר שורשי עמוק לישראל לבין הפרספקטיבה שהעניקה לי שהות של יותר מעשר שנים בשוויץ.

במפגשי עם תלמידים אני מדברת על אמנות הווידיאו, התפתחותה ומאפייניה. אני מספרת על אופן עבודתי ומראה כמה עבודות וידיאו קצרות שיצרתי. הדיון מורכב משאלות אישיות של התלמידים אלי ומשיחה על הנושאים העולים בעבודות: אפליה ושוויון זכויות, מלחמה ושלום, תחושת השייכות לארץ, פעילות חברתית, יצירה ועוד. אני מסבה את תשומת ליבם של התלמידים לרובד הסמוי של הטקסט הקולנועי, לאירוניה ולנקודת המבט הביקורתית שבו, לאופן הצילום ולמשמעותו. אנחנו מדברים גם על ההבדלים בין יצירת אמנות לבין כתבה בעיתון ובטלוויזיה.

על פי רוב אני פותחת את המפגש בעבודת הווידיאו "זהות", המורכבת מארבעה מונולוגים אישיים הנוגעים למסמכי זהות רשמיים: תעודת זהות, תעודת שחרור מהצבא, דרכון שוויצרי ושטר של עשרים שקל. במונולוג הראשון, המתייחס לתעודת הזהות, אני מדברת על חזותי כבעלת עור כהה, ומספרת על התגובות שקיבלתי מאנשים שהופתעו לשמוע על מוצאי האשכנזי. אני מדברת על סעיף הלאום בתעודה ומבקשת, באירוניה כמובן, להוסיף סעיף גזע כדי לפתור אותי מהשאלות החטטניות.

 
לעיתים קרובות אני מגלה שהתלמידים מתייחסים לנאמר כפשוטו. דרך השיחה אני מנסה להוביל אותם למשמעויות המרומזות בו. להסביר מהי אירוניה. אני שואלת, למשל: האם אני באמת רוצה שיוסיפו סעיף של גזע? האם פשוט נמאסו עלי השאלות בנושא, או שיש בעיה מעבר לזה? בתגובה מתחילים התלמידים לדבר על נושא המוצא, על אפליה ועל גזענות. חלק מהתלמידים מופתעים כשמתברר להם שהדוברת בווידיאו היא למעשה אני. הם מתקשים לקשר בין הדמות הקפואה שדיברה על המסך לבין האישה העומדת מולם. אחת התלמידות, למשל, העירה שבווידיאו אני נראית מפחידה מפני שאני מסתכלת "ישר בעיניים" וכמעט לא ממצמצת. ההערה הובילה לשיחה על הבחירות האמנותיות שנעשו במונולוג: הרקע הלבן, הדיבור המונוטוני ללא תזוזה, המבט הישיר לעיני הצופה. מטרתן של בחירות אלו היא בין היתר לעמת את הצופה עם השאלה "ואיך אתה עצמך מתייחס לשאלות של גזע, לאום, מין?"
 
אני אוהבת את המפגשים עם תלמידים במסגרת "סל תרבות". באותם רגעים, אני נזכרת בנעורי בתיכון, ומגייסת את הדמיון כדי לעורר סקרנות ופתיחות לבלתי מוכר. השיחות משתנות, כמובן, מכיתה לכיתה וממקום למקום בארץ. לעיתים קרובות אחד התלמידים מזדהה עם דברי ונותן דוגמה מחייו שלו, בעיקר לתחושת השונות ולצורך בקבלה. יש תלמידים שבמהלך השיחה נדלק זיק בעיניהם. רגעים כאלה מלווים אותי ימים רבים. הם מעוררים בי תקווה שהמפגש עורר לפחות אצל אחדים מהם מודעות למדיום חדש ולאפשרות להסתכל על הדברים מזווית חדשה.

* עוד על מפגשיה של נורית שרת ודוגמאות מעבודותיה.