העיניים נפערות כמו שדה פרחים

כשהייתי ילדה הייתי תולעת ספרים. תולעי ספרים אינן קמות בבוקר, מתמתחות בעונג וטופחות על חזן בגאווה על חייהן התולעיים. הילדים בכיתתה של התולעת מזהים אותה מיד ומתיחסים אליה בלגלוג. מי כמוהם יודע לזהות חולשה... אמנם לא הייתי משקפופרית (אבוי לאסון שכזה!) אבל הייתי ילדה מגושמת, חכמה מדי ביחס לגילה, שהשקיעה מאמצים בהסתרת אוצר המילים העשיר שלה (בקיבוץ חונכנו על עקרונות השיוויון, וחשבתי שהגון יותר שיהיה לי פחות מדי מאשר יותר מדי). לא יכולתי לבטוח בהורים, במורות ובחברי לכיתה שיקבלו בהבנה ובהכרה מלאה את נפשי הרוטטת, וכך מצאתי לי מפלט בעולמות הדמיון הכמוסים בספרים.

שנים לאחר מכן, התולעת שבלעה ספרים החלה לפלוט אותם בעצמה כקורים של תולעת משי. הילדה הפכה לסופרת. וסופרות צריכות לעבוד. הרכב של סל תרבות אוסף אותי מהרחוב בשעה שנדמית לי כטרם שחר. לאחר נסיעה של שעתיים הוא פולט אותי, מנומנמת וחמצמצה, בשעריו של בית ספר זר. צמרמורת חולפת בגופי. לא משנה כמה חביבים המורות ואנשי הקשר שדיברו איתי בטלפון, תמיד אני מתמלאת באימה. כשאני נכנסת לכיתה, ומביטה בפנים הקטנים הנשואים אלי, אני לא הגר ינאי, הסופרת שהוכיחה את עצמה וזכתה בפרסים ובתשבוחות, אלא הגר הילדה השונה, הרגישה מדי, זו שחוששת שאיש לא יבין אותה ושדבריה יתקבלו בלעג.

"נו, די, תפסיקי, את אישה בוגרת ובעלת ביטחון," אני מזכירה לעצמי. "יש לך מה לתת להם. השגת את כל מה שיש לך בזכות העובדה שהאמנת בעצמך. גם בכיתה הזו, כמו בכל כיתה בעולם, יש ילדים שונים, מורכבים, חכמים מדי, רגישים ולא מובנים. אז דברי אליהם והתעלמי מכל השאר, אלו שעסוקים בצחקוקים, בבדיחות הורמונליות של מתבגרים ובשליחת הודעות בטלפונים הסלולריים שלהם. אם תצליחי לגעת אפילו בלבו של ילד אחד - עשית את שלך..."

המשימה שלי היא לזהות את זוג העיניים המיוחדות, הרגישות. זוג העיניים שלפני שנים היו יכולות להיות העיניים שלי. אני רוצה לדבר אל ליבן של העיניים האלו, להרגיע אותן, להבטיח להן שהכל יהיה בסדר, שהעולם הוא לא מקום זר ועוין, שהוא צמא לכישרון ולייחודיות, שהוא פתוח לקבל את השונה והאחר, אם השונה והאחר יאמין בעצמו ובזכותו לשונות... כל מה שצריך זה קצת ביטחון עצמי. חיים שלמים יכולים להשתנות בזכות קצת ביטחון. זה מה שאני רוצה להעניק לעיניים האלו: ביטחון בעצמן.

אני קוראת לילדים קטע מתוך "הטירה הקסומה", ספרה של סופרת הילדים הבריטית אדית נסביט שאהבתי בילדותי ותרגמתי מחדש. זהו קטע חרישי. אור ירח שפוך עליו. הגיבור פוסע בגני הטירה, ולאט לאט נשבה בכשף הפרוש עליהם. אם יש לי יום מוצלח, והכיתה רגועה יחסית ומסכימה להתמסר, הילדים גם הם נשבים בכשף. הם משתתקים ונעשים חולמניים.

ההתמסרות שלהם מעודדת אותי. קשה לי מאוד לדבר על הספרים שלי. אני מעדיפה לדבר על כל נושא אחר בעולם: על ספרים שאהבתי, על ילדותי בקיבוץ. רק כשאני מרגישה שהכיתה כבר עמוק בפנים אני מעזה לדבר על "הלווייתן מבבל". להפתעתי – תמיד להפתעתי - הרפתקאותיהם של האחים יונתן ואלה בממלכת בבל המסתורית דווקא מוצאות חן בעיני הילדים.

זוגות עיניים נפערות סביבי כמו שדה פרחים. ולפתע אין רק זוג אחד מיוחד. פתאום לכולם יש עיניים מיוחדות. פתאום כולם רגישים מדי, חכמים מדי ובלתי מובנים על ידי סביבתם. פתאום לכולם יש חלומות כמוסים וכישרונות חבויים, ולכולם הצורך להאמין שמותר להם להיות מי שהם, בלי להתבייש ובלי להתנצל. אני נמצאת שם כדי לומר להם שהעולם ישמח לקראתם ויחבק אותם. כל מה שהם צריכים לעשות הוא לתת את עצמם. לתת את עצמם בלי פחד.

*הסופרת הגר ינאי מקיימת מפגשים עם תלמידי כיתות ד'-י"ב.

- לאתר הסופרת