להידבק בדיבוק (1)

לפני בערך מאה שנה, יצאה קבוצה של צעירים לאסוף מנגינות וסיפורים מהעיירות של אוקראינה. זו הייתה תחילת תנועת ההשכלה, והצעירים, שקצת התגעגעו וקצת לעגו, חשבו לשמר את הפולקלור היהודי המסורתי, לפני שייעלם בעולם המודרני...  אחד מהם, ש. אנסקי, טווה את הסיפורים והניגונים למחזה האימה היהודי הידוע ביותר. המחזה, שתורגם מרוסית (על ידי ביאליק), נקרא במקור "בין שני עולמות", והועלה על ידי קבוצת שחקנים צעירים ולא ידועים, (חנה רובינא, יהושע ברטונוב ואהרון מסקין), ברוסיה. למרות שהמחזה היה בעברית היה בו משהו שכבש את לב הקהל במוסקבה, בארץ, ובארצות הברית. ייתכן שהיה זה סיפור הרוחות המסתורי או האהבה הבלתי אפשרית, או אולי היו אלה הריקודים המוזרים והתפאורה האקספרסיבית, ואולי המרד של הדור הצעיר כנגד הערכים המקובעים של הוריהם... אבל עד מהרה היתה הצגה ידועה בכל העולם כ"הדיבוק". עד כדי כך מוצלחת הייתה ההצגה, שחברי הקבוצה הקימו יחד תאטרון וקראו לו "הבימה".

מאז, מסורת היא אחת לעשור להעלות בתאטרון הבימה את "הדיבוק". הפעם, כמו לפני מאה שנה, פנה המנהל האמנותי אילן רונן לאמנים צעירים וביקש מכל אחד מהם להעלות גרסה משלו. בגלל הרקע שלי בתאטרון חזותי וההכרות שלי עם תאטרון בובות למבוגרים, הוא הציע לי לעבוד עם בובות או מסכות. הרעיון לבצע את הקלסיקה של הבימה עם בובות שיעשע אותי וקסם לי מאוד. לאחר שהעמקתי במחזה, הבנתי שזוג הנאהבים במחזה הם למעשה בובות הנשלטות על ידי המשפחה וחוקי החברה.

מכאן הייתה הדרך פשוטה. כל מה שהיה צריך לעשות זה לזהות את הכוחות הפועלים במחזה ולהתאים לכל אחד מהם את הבובות שלו. עיצוב הבובות נעשה בהשראת טים ברטון והחבובות, כדי ליצר מתח בין הזוג המאוהב ובין אנשי העיירה. השחקנים (ירון גושן, אילת שדמון ונמרוד אייזנברג) הם מפעילים גלויים של הבובות, וברגישות וכשרון הם יוצרים שכבה נוספת בסיפור. המתח שבין המצחיק והמפחיד והציטוטים מההפקה המיתולוגית של הבימה, יחד עם קטעים מה"מטריקס" ומ"מגרש השדים", מאפשרים לקהל המכיר את סיפור ההצגה, לצחוק ולהתרגש בו זמנית.

באחת ההופעות האחרונות הגיעה לתאטרון הסימטה, במסגרת המנהיגות התרבותית של סל תרבות, כיתת תלמידים ממקיף ח' בבאר-שבע יחד עם מורתם המקסימה ברברה. בתחילה היו לי חששות; כיצד יקבלו הצעירים את הסיפור הכבד והקלסי ואת הדרכים החדשות שבהן הלכנו? האם הם יתחברו אל הבובות המצחיקות? סיפרתי להם מעט על המחזה ועל הדמויות והתקופה שבה הוא נכתב, אבל כבר במהלך השיחה המקדימה הבנתי שלמעשה "הדיבוק" תמיד היה סיפור של צעירים המנסים למצוא דרכים חדשות. הסתכלתי על התגובות שלהם לאורך ההצגה והתענגתי למראה הקהל הצעיר של תלמידים ומורים, המתרגשים, צועקים וצוחקים, והופכים מעורבים בסיפור מרדני בן מאה שנה שהפך כבר מזמן למסורת.

* שמואל שוחט הוא יוצר תאטרון חזותי, במאי, מעצב ומספר סיפורים.