תגיד לי מה אתה שומע ואגיד לך מי אתה

אנחנו מתעוררים בשעה חמש בבוקר, לקראת נסיעה לקונצרט בלוד. אני מניע ומחמם את הרכב העמוס בציוד ההגברה, אוסף את הנגנים והזמרים ואנחנו נוסעים לכיוון לוד. הדרך ארוכה אבל הצוות נהדר, וכל אחד עם הבדיחות שלו על הבוקר גורם לכולנו להרגיש שהדרך בעצם לא כל כך ארוכה.
 
כרגיל, כתמיד, אנחנו הולכים לאיבוד בכבישי המדינה שלנו, כל פעם יש שינויי תנועה ופתאום -  שוב אנחנו במקום אחר, מתחילים לשאול את הולכי הרגל; זה לא מכיר, וזה עונה לנו שאנחנו בכלל בכיוון ההפוך וצריך לחזור כמה קילומטרים לאחור, ולפנות ימינה ושמאלה... ושוב שמאלה... עד שאני לא מסוגל לזכור מה הוא מסביר לי.

ובכל זאת אנחנו מגיעים להיכל התרבות, פורקים את הציוד ומתארגנים. קולות תלמידים מתחילים להגיע לאוזנינו. אנחנו סוגרים את הווילון, את המסך של הבמה, ומתכוננים להופעה שלנו.

כשהמסך נפתח, יותר מחמש מאות תלמידים יושבים לפנינו בכיסאות שבהיכל. הם מתחילים למחוא לנו כפיים. המופע מתחיל במוואשאח (ז'אנר ערבי ווקאלי מימי אנדלוסיה) ופתאום שקט מפתיע משתרר באולם, כולם בהקשבה מלאה, כאילו מהופנטים מהמוזיקה. כשאנחנו עוברים ליצירות יותר קצביות, התלמידים שרים איתנו ביחד, וההתלהבות גוברת. "תגיד, מה אתה שר שכולם מתלהבים בצורה כזאת?" שאלה אותי האחראית על האולם, שקצת חששה מההתלהבות הגדולה. "בחיים שלי לא ראיתי הרכב מוזיקלי קלסי," אמרה, "שגורם לקהל או לתלמידים להתרגש ולהתלהב בצורה הזאת. לא ייאמן!"

אני מזהה בתוך הקהל תלמיד אחד ששר איתנו במדויק. אני מזמין אותו, מבקש ממנו להציג את עצמו, ומבקש מקהל התלמידים לעודד אותו כי אני הולך לבקש ממנו לשיר סולו. מהר מאוד אנחנו מתאימים את הסולם, והנה הוא מתחיל לשיר בעזרת הנגנים שלנו ובעזרת הזמרים, שמחזקים אותו בנקודות חלשות. התלמיד מאושר. קבוצה של תלמידות ניגשות קרוב לבמה ומתחילות לרקוד. האווירה חמה, יש אינטראקציה מדהימה בין ההרכב לתלמידים. הזמן חולף מהר מאוד ואנחנו חייבים לסיים את המופע, אבל התלמידים מבקשים עוד. אנחנו לא קמצנים לגבי התלמידים שלנו. אנחנו חוזרים להדרן, אבל לכל התחלה יש סוף.

אנחנו אוספים את הכלים ולא מעט תלמידים ותלמידות נשארים איתנו. הם מתעניינים בשמות הזמרים והזמרות, רוצים לראות את הכלים יותר מקרוב, מבקשים חתימות, מודים לנו ומבקשים מאיתנו לבוא עוד ועוד.
אחת התלמידות אמרה: "בחיים שלי לא הרגשתי כל כך שמחה ומאושרת." תלמיד אחר אמר:  "אתם הבנתם את הראש שלנו וזרמנו ביחד. היה כיף." ותלמיד שלישי אמר: "זהו, החלטתי. אני הולך ללמוד לנגן בעוד."

המורים שלהם אמרו לנו שהחזרנו אותם לעידן הזהב של המוזיקה הערבית הקלסית, עם השירים של אום כולתום, עבד אלוהאב ופריד אל אטרש. אחד הנגנים זורק בדיחה שגורמת לכולנו ליפול מהכיסאות מצחוק. מאיפה הוא מביא את מאגר הבדיחות הגדול שלו? אנחנו מקפלים את הציוד וחוזרים לכפר יסיף.

*עמאד דלאל הוא מוזיקאי, מלחין ומנצח על אנסמבל עמאד דלאל למוזיקה ערבית קלסית.