רק מי שהיה שם יבין

יום העבודה בסל תרבות מתחיל מוקדם בבוקר... השכם... עם שחר... אני מעמיסה על הרכב גיטרה, מזוודה עם אביזרים – (מעיל מתפרק, פרחים מפלסטיק, מטפחת לבנה...- תלוי מה הזמינו, ביאליק או שלום עליכם). לפעמים שני הנגנים (כליזמרים – אקורדיוניסט וקלרינטן) מצטרפים אלי ואנחנו נוסעים למקומות רחוקים, ממש כמו השחקנים הנודדים של פעם, בימים ההם...

מקום ההופעה – חלל מזדמן: גן עמוס בספרים ומשחקים, ספריה, מקלט, חדר ביולוגיה - בין מפות גוף האדם לשלד - או במבואה בין הכיתות ... אנחנו, הטרובדורים, לא עם מפונק, אני מארגנת את הבמה, מנסה לדחוף הצידה, כמה שאפשר, את הפרגודים של זהירות בדרכים ובודקת רק בהקשת ציפורן את המיקרופון, שלא לעורר יותר מדי תשומת לב. ילדים סקרנים ומלאי אנרגיה מתקבצים סביבי: "את ההצגה?", "מה זה?", "איך קוראים לך?", "מאיפה באתם?", "צריכה עזרה?". המורות מנסות להגן על השקט, על הבמה, על השחקנית... אני מודה שבשנים הראשונות זה נראה לי בלתי אפשרי. לוקח זמן להבין את הכללים של המשחק, ולראות בהקדמה הזו חלק חיוני והכרחי למפגש המתקיים רק ודווקא במקום שלא יועד לכך מלכתחילה.

עם הצלצול מגיע הקהל שלי, המאושר להשתחרר משיעור, ונרגש לשבת יחד בהרכב גדול עם ילדים מכיתות אחרות. קהל שרגיל לטכניקה הכבדה, קהל מתוחכם ותמים כאחד בוחן בפקפוק מעורב בסקרנות  את ה"תיאטרון העני" שלי, ואותי. אני אוהבת לעקוב אחרי המבטים האלה.

ואז זה מתחיל. לרוב, תנועה אחת, מילה ראשונה, צליל, מספיקים כדי שיבוא השקט הנפלא, הדריכות, ואחריהם ההתמסרות. נוצר חוט עדין ביני לבינם והוא חזק, מעבר לכאן ועכשיו ועובר דרך הכאן ועכשיו. רק מי שהיה שם יבין זאת: הכיסא הופך לחבית, המטפחת הלבנה לשלג, העלה לאוזן של סוס, הגיטרה לאוניה (תלוי מה הזמינו), הנגנים מנגנים חורף, ריצה, חתונה, והילדים מתבקשים לבוא ולהשתתף ב"גלגוליו של מעיל". הם מפליאים באלתור ובחופשיות שלהם, כל כך דומים לגיבורים הקטנים והנמרצים של קדיה מולודובסקי ושלום עליכם.

אין "במה", אין "אולם", אין מסך קטיפה וכיסאות מרופדים. אז מה יש שם? משחק, דמיון, גמישות, חד פעמיות, תענוג, פלא!.... טררררררר... זה הצלצול.... אני עושה לו פרצוף: "מה נדחפת? מה קשור?" הילדים צוחקים ויחד עם זאת הם עדיין "שם" כי הם כל כך מוכשרים ויכולים להיות בו בזמן בשני זמנים ושני מקומות (בלי אפקטים ובלי פירוטכניקה). הסיום יגיע בזמנו, לא הצלצול יקבע לנו, רק אחרי שהמלך יגלה את הפרח החי.

אני אוספת מהרצפה את פרחי הפלסטיק ואומרת "כמובן שאלה כאן כולם לא אמיתיים, זו הצגה ובהצגה הכול מזויף... ואולי לא?" "אנחנו אמיתיים!!!" הם נזעקים. "תודה לאל", אני עונה, "ואת אמיתית!" "תודה לכם". למילים בינינו יש משמעות חזקה במיוחד עכשיו, וזו מחמאה גדולה, והנקודה המתאימה לסיום. לפעמים אנחנו מנהלים שיחה על איך הכול התהפך ונוצר, מנסים לחשוף את שפת התיאטרון. לא תמיד צריך, לא תמיד כדאי.

אולם התיאטרון, כבודו במקומו מונח וגם תורו יגיע. בינתיים, אנחנו, השחקנים הנודדים, מפגישים את הילדים עם החומר החי והחמקמק שנמצא ממש מתחת לאף - האמנות הטהורה.

*אסתי ניסים היא שחקנית וזמרת. מופיעה עם שעות סיפור וביניהן המופע "ביאליק פרח חי" וסיפורי שלום עליכם בליווי כלייזמרים, ומשחקת בהצגה "עיקר שכחתי".

 *התמונות באדיבות בית ביאליק