כמה מילים על אמנות עכשווית ועל מפגשי אמן

האמנות, או יותר נכון לומר - האמנות בתרבות המערבית, משנה את תפקידה במהלך השנים. בימי הביניים והרנסנס היא שירתה את האידאולוגיה הדתית. הציור והפיסול היו אז חלק מהארכיטקטורה של הכנסיה, חלק מהמנגנון שכלל גם את המוזיקה וכמובן גם את הטקסט שמקורו בכתבי הקודש. המאמין שנכנס לכנסיה חווה את קנה המידה שלו מול החלל העצום, המוזיקה השמימית והציורים המתארים סצינות מהברית החדשה. ברור שלא רק תפקידו של האמן היה שונה. גם מעמדו כמי שמוכשר להיות מעין מדיום שחווה את חזיון העבר, את רגע הקדושה, היה שונה.

אם היה עלי לנסח במשפט אחד את תפקיד האמנות היום, הייתי אומר שהיא מעין מבט-על; פרספקטיבה שונה שרואה את היחיד או את החברה ומעוררת שאלות על האופן שבו הם פועלים ונפעלים. האמנות אינה נושאת מסר. אין לה אמירה פוסקת או ערכית. עליה להיות גירוי שמביא את הצופה להרהר מחדש על העולם הרגשי או הרציונלי שלו, על מה שכבר נראה לו כמובן מאליו.

עבודת האמנות מבקשת מאיתנו קודם כול לעשות צעד לקראתה, לתת בה אמון.  התנועה אל עבודת האמנות היא פעולה זרה לנו. רוב המידע שאנחנו מקבלים מגיע מהטלוויזיה, מהעיתונים, מהאינטרנט ומהקולנוע. ואלה פועלים בכיוון ההפוך. אם אחטא בהכללה אומר שהם מזנקים אל העין, כובשים אותה ומעבירים מסר חד משמעי. צריך להבין שמאחורי המדיומים האלה יש גם אינטרס כלכלי. יש קשר הדוק בין הפסיביות שלנו מול הטלוויזיה, בין הצורך הכפייתי שלה בנו כצופים, ובין העובדה שהיא אינה מעמתת אותנו עם הנחות היסוד שלנו. הטלוויזיה רוצה לפנק אותנו ולא להטריד בשאלות קשות. בהיותה אורחת אצלנו בבית, אפשר להבין אותה. אפשר גם להבין את הצופה שמגיע אליה אחרי יום עבודה או לימודים והוא רוצה רק קצת שקט.

יתרונה של האמנות הוא שהמפגש איתה מתרחש בגלריה או במוזאון. שם אנחנו דרוכים יותר ומערכת הציפיות שלנו שונה. יתרון זה הוא גם חסרונה של האמנות, שכן אל המקומות האלו מגיע קהל מצומצם. כמות האנשים שמגיעים לתערוכה, גם בגלריות המרכזיות בתל אביב, שווה לקהל שממלא אולם קולנוע בהקרנה אחת. האמנות נעשית בבידוד. העבודה על תערוכה נמשכת לפחות שנה שאחריה היא תוצג במשך שלושה שבועות בגלריה. חלק קטן מאוד מהאמנות מגיע למוזאונים, שם הוא זוכה לחשיפה גדולה יותר ולעתים לקטלוג שמותיר איזו שארית. 

לא אייצג רק את עצמי אם אומר שהאמנות פה מתרחשת בחלל ריק, ומנקודת המוצא הזו הייתי רוצה לגעת במפגשים של סל תרבות. עבורי זהו קודם כול מפגש נדיר עם הצופים של עבודתי. אם יש ציר מקשר בין עבודותי הרי שהוא הניסיון לגעת בנקודת המפגש שבין אירוע פוליטי לבין החיים הפרטיים. אני רואה את עבודותי כישראליות, והמפגשים של סל תרבות מהווים מעין מעבדה עבורי - מקום שבו ניתן לבדוק משהו ששייך לאופן בו נוצרים שפה משותפת, דימוים משותפים וזיכרון משותף. אלו מושגים שיש להם דינמיקה והם מחייבים דיאלוג עם ההווה, עם הדור העכשווי .

כמעט מתחילת דרכי אני נע במקביל בין ההוראה והאמנות. שנים רבות לימדתי בתיכון לאמנויות תלמה ילין והיום אני מלמד במדרשה לאמנות בבית ברל ובבצלאל. אני חושב שהקשב שלי כמורה לימד אותי לראות גם את הצד השני של המפגשים האלה, את זה של התלמידים. אני לא יכול להתחייב ולומר שכולם יוצאים מהמפגש באופן שווה אבל ככלל אלו אירועים שבהם אני מרגיש שהעבודה האמנותית שלי אפקטיבית, שיש לה איזו השפעה בעולם. בדרך כלל זה סוג הקשב והדיאלוג עם הכיתה, ולעתים זה תלמיד בודד שאני יכול לזהות אצלו את הברק בעיניים, אותו ברק של מי שחי  גם הוא בחלל ריק משלו, ואשר אולי בפעם הראשונה פגש מישהו דומה לו ונפתחה בפניו איזו אפשרות לשפה אחרת.

אני חייב להתוודות - את הפעילות בסל תרבות אני עושה גם לפרנסתי, אבל מדי פעם, כשחולפת בראשי פנטזיה על התעשרות פתאומית, אני יודע שאת הפעילות הזו לא אפסיק גם כשלא יהיה בכך צורך כלכלי.

בועז ארד, אמן וידאו ארט, יליד ישראל 1956, מלמד בבצלאל ובמדרשה לאמנות בבית ברל