לפגוש את האמן

בגיל שנה בדיוק חליתי בפוליו. השנים הראשונות בחיי עברו עלי בין ניתוח לניתוח, כשהרופאים מנסים להציל מה שניתן מההריסות שהשאירה אחריה המחלה. כל אותן שנים ניסיתי להיות ילד ככל הילדים. זה לא פשוט כשאתה לא יכול לרוץ אחרי כדור או לקפוץ בחבל או לשחק בשוטרים וגנבים. מה שהציל אותי היה הציור, מאז שאני זוכר את עצמי אני מצייר; סוסים, כלבים, פרצופים... לא הייתי הילד היחיד בכיתה שצייר אבל הייתי היחיד שבשבילו היה הציור קרש הצלה. הודות לציור נפתח בפני מסלול מירוצים שבו יכולתי להוכיח שאני יודע לדוץ טוב מכולם.

הציורים של וולטר טרייר בספריו של אריך קסטנר הילכו עלי קסם מיוחד, וגם הציורים של מ.אריה בספריו של אבנר כרמלי. לימים, היה זה כרך שמן של המגזין הרוסי המצויר "קרוקודיל" שמצאתי בבית הורי שהשפיע עלי מאוד. הוא הפגיש אותי עם עולם הקריקטורות, וכאן נולדה האהבה הגדולה בחיי - האהבה לצייר קריקטורות. כאן יכולתי לשדך בין הכישרון לציור לחוש ההומור. השידוך הזה הוכח כזיווג מנצח, והוא עזר לי לבסס את מקומי בחברת הילדים כמצליחן הזוכה לחיבתם של רבים.

מכאן הייתה הדרך פתוחה לאיור העלון של הקיבוץ, ללימודים בבצלאל ומאוחר יותר, להצטרפותי אל צוות הקריקטוריסטים של "מעריב". בשבילי הייתה זו סגירה של מעגל קטן. בתחילה הייתה זו הכמיהה לפגוש את טרייר שצייר ביד מופלאה את "אמיל והבלשים". אבל טרייר היה אי-שם מעבר לאופק, צייר ללא גוף ופרצוף, דמות אלוהית כמעט שיכולתי רק לדמיין. אחר כך היה זה דוש ב"מעריב". גם הוא היה עבורי סוג של אלוהים שמצייר בעיתון גדול, שעושה בדיוק את מה שאני רוצה כל כך לעשות כשאהיה גדול, דמות ערטילאית שאין לי שום סיכוי לפגוש. אבל בסוף לימודי בתיכון ניצלה אמי קשרים מתאימים ודוש הסכים לקבל אותי בחדרו שב"מעריב". פתאום גיליתי שדוש הוא איש אמיתי, עם אף די ארוך ומשקפיים עבי עדשות, ועם קול רך במבטא הונגרי כבד. איזו חוויה! פגשתי את דוש בכבודו ובעצמו! נסגר מעגל.

השנה 2009. אני נוסע למפגש-אמן בבית ספר בדרומה של נתניה. לא בדיוק מהמקומות העשירים בישראל. המפגשים מתקיימים בבית-הכנסת הקטן. ספסלי תפילה. ארון קודש. ילדים אתיופים שחלקם לא שמע עד כה את המילה: קריקטורה. אני מתקין את המחשב שלי, את הברקו, מחפש חתיכת קרטון כדי לחסום את האור החזק של השמש שחודר פנימה דרך החלון נטול הווילון. מחכה שישתרר שקט. אני מראה להם קריקטורה של דליה איציק, אני מצייר להם בכמה שניות ובהגזמה נדיבה את דיוקנו של הנשיא פרס. אני מראה להם קריקטורה פוליטית המצליפה באור יהודה שבה מסרבים לקבל לבית-ספר ילדים אתיופים. אני מצייר אל מול עיניהם את המורה שלי להיסטוריה, והם צוחקים. אני מראה להם קריקטורה שציירתי בה את עצמי. הם מחזיקים את עצמם חזק כדי לא לפרוץ בצחוק פרוע. בכל זאת, לא נעים לפגוע באורח.

קריקטורה: מושיק לין

לפתע נשמע הצלצול המבשר על ההפסקה. אבל אף אחד לא קם. הם מוכנים לראות ולשמוע עוד ועוד. הם פתאום קולטים שציור זה לא בשמיים. קריקטוריסט בעיתון גדול הוא לא אלוהים. הוא אולי יוצר ציורים מקסימים, מצחיקים, יפים או מטרידים. הוא אולי מפורסם. אבל הוא נראה בדיוק כמו השכן ממול. והוא אפילו קצת צולע. אז אולי אם הוא יכול, כל אחד יכול לפחות לנסות. ואולי אמנות היא לא רק מה שמצוי במוזיאונים, ולא רק יחידי סגולה יכולים ליהנות ממנה.

למידע נוסף אודות המפגש עם מושיק לין ראה כאן

איור בשער: שרוליק של דוש
 

25/9/2009