בכל מפגש יש שני צדדים - על מה שלמדתי מתלמידי בית הספר אילנות בנהריה

"מפגש עם סופר"- השם מצהיר על מהותו ומרכיביו: סופר פוגש קוראים, קוראים פוגשים סופר. זה פורש בפניהם את מרכולתו הרוחנית, הללו מקשיבים, נשאלות שאלות אחדות, הסופר עונה – אך האם באמת התקיים כאן מפגש? האין זה אלא רק מצג של מפגש? מופע שבו כל אחד משני הצדדים, במקרה הטוב, מדקלם את שורותיו הידועות מראש?

"מפגשי סופר", כמו הסופרים המשתתפים בהם, אינם מקשה אחת. יש מפגשים הנראים כמו מסכת מתוכננת, כמו בוקעת מרשמקול, אחרים נראים כמו מסיבת-עיתונאים של שאלות ותשובות. אם ניקח את סך כל הפורמטים הקיימים, נמצא בוודאי מתאם בין אישיותו של הסופר ואולי גם מאפייני יצירתו לבין אופי המפגש. כל המפגשים ימוקמו על הרצף שבין מופע/הרצאה למפגש המתאפיין בדיבור ספונטאני, מפולש בשאלות ותשובות.

קשה להקל ראש ביתרונותיו של מפגש מן הסוג המתוכן, הידוע מראש. במפגש שכזה, אם לא יחולו שיבושים, ניתן להבטיח את חשיפת התלמידים אל מה שהיה בכוונת הסופר להעניק להם. הם יקבלו ( במקרה הטוב והמגוון) ארוחה עסקית הכוללת נתח של קריאת פרוזה, תוספות שונות (דיבור על, סיפורי "איך נעשיתי לסופר", אני מאמין וכו') וקינוח: חמש דקות לשאלות. מטבע הדברים, ככל שההיענות לתביעותיו הספונטאניות של הקהל מצומצמת יותר, ובוודאי ככל שהקהל מנוסה פחות בהקשבה, אדיב פחות, תוסס יותר ( "בעייתי" אם לקרוא לילד בשם פחות מחמיא)  שליטת המנחה מובטחת. המפגש יעבור על מי מנוחות.

אך האומנם מי מנוחות, היא מטרתנו? בעיני, מפגש על אמנות, ממש כמו האמנות עצמה , צריך לא לעבור חלק אלא דווקא להתסיס, לעורר שאלות, לנתץ מוסכמות, להטריד, ואפילו להרגיז. כמובן, אין פירושו היתר לשעת אנרכיה שבה כל אחד, וכיוצא בזה הסופר, עושה מה שבראש שלו. כשאני נכנסת למפגש אני יודעת בדיוק מה בכוונתי לעשות בזמן הקצוב והיקר שניתן לי, ועם זאת, אני נכונה, בכל שלב של המפגש, לזהות את ההזדמנות החד פעמית – המושגת רק באמצעות פתחון פה לקהל – לסטות מן הדרך הראשית אל אותם משעולים צדדיים שבהם, בחגווי סלע,  עשויים להתגלות עורקים דקיקים של זהב.

קל מאוד להחמיץ את המשעולים הללו. כל מי שפוגש ילדים רכים בוודאי התנסה ברגע שכזה. את מספרת, במסגרת ליבון הקשרים בין חייך לבדיון, למשל על הכלב שלך שנידרס, ומיד, מורמות שלל ידיים קטנות, ופיות נרגשים מבקשים לחלוק איתך את סיפור הכלב שלהם, החתול שלהם, האוגרים, או זיקית המחמד של הדודה מטבריה. מה תעשי? איך תאפשרי להם להשמיע מבלי להסתכן באובדן קשב של הקהל ( למרבה הצער, מרבית הילדים אינם מקשיבים לחבריהם אלא רק לעצמם) בגרימת עלבון לנפשות רכות, וכמובן, בהחמצת ההזדמנויות הגלומות בסיפורים תמימים , כמו גם בשאלות תמימות ועוד יותר מזה  בשאלות לא תמימות, ואפילו קנטרניות. (יש לברך על שאלות כאלה שכן הן מבטיחות את מרב תשומת לבו של הקהל לתשובה, וכן, מגדילות את סיכוייה של התשובה להיחרת בזיכרון).

אני מבקשת לספר כאן על מפגש מאוד לא מייצג עם ילדים שלימדו אותי שיעור בלתי נשכח. המפגש התקיים בבית הספר "אילנות" בנהרייה, שהוא, כפי שתודרכתי מראש, בית ספר שבו לומדים ומתחנכים ילדים הלוקים בדרגות שונות של פיגור שכלי ומחולקים לקבוצות על פי רמתם השכלית. ההנחיה היחידה שקבלתי היתה להשתדל לדבר לאט, ובמילים פשוטות.

זכור לי בחדות הרגע שבו נכנסתי לכתה. התלמידים, בטווח גילים שבין 7 ל-17 לערך,  ישבו במעגל (צורה אידיאלית למפגש) בשקט והמתינו בנימוס רב ( ונדיר) שאתחיל. פתחתי במה שאני עושה תמיד, הצגתי את עצמי. אמרתי מה שמי, בת כמה אני, כמה ילדים יש לי ואת שמותיהם. שיבחתי את קבלת הפנים הנעימה, החמאתי לילדים על התנהגותם המרשימה והם, בתגובה, חייכו במתיקות. הזמנתי אותם, בכל שלב, להצביע ולשאול שאלה, וכבר התכוונתי להתחיל בסיפור שבחרתי, שגיבוריו הם שני דודים הונגרים קצת משונים, ברוכי כישרונות ואקצנטריים האהובים על אחייניתם.  קיוויתי  שהילדים, הרגילים להיתפס בחברה כשונים, יזדהו עם דמויותיהם.
אבל אז הורמה יד.

"אתה רוצה לשאול?" פניתי אל הילד השואל, כבן תשע או עשר.
הילד שתק רגע, נראה כמגייס את כל תאיו האפורים למשימה, ואז, במאמץ אדיר אמר: "את אמרת איך קוראים לך, ואיך קוראים לילדים שלך, אבל את לא שאלת איך קוראים לנו."
הייתי המומה. הילד הזה, ילד עם פני תסמונת-דאון מובהקים, הצביע, בישירות ובבוטות, על הכזב. זה לא מפגש. אין כאן הדדיות. גברת סופרת באה ומספרת את עצמה, את סיפוריה, לקהל מאזינים.
הרגשתי מחוללת, טמאה ממש. הייתי צריכה להתאושש - ומהר. עשיתי זאת. השבתי לילד. שאלתי לשמו. הוא נקב בו. חזרתי בקול על דבריו, אמרתי שהצדק עמו, ואז עשיתי את הדבר היחידי שהרגשתי שהוא הדבר הנכון לעשותו: אמרתי לילדים שאני רוצה להכיר אותם, אחד אחד, בשמותיהם. "נערוך סבב" הצעתי, "כל אחד יאמר את שמו, בן כמה הוא, ומשהו על עצמו, אם הוא רוצה."

עד היום זכורים לי אחדים מן השמות, מן הפנים. היו בין הילדים כאלה שאפילו אמירת שמם לבדו היתה להם כקריעת ים סוף, היו שהתקשו לחכות לתורם , שניסו  שוב ושוב "מתי אני? מתי אני?" היה מי שחזר כהד על דברי קודמו, והיו לא מעט ילדים שהפתיעו אותי , ואף הדהימו, עם מילים ומושגים כמו "צלבנים" או "חובב רדיו". ילדה עם שם יפה, סיפרה שהיא "יודעת לעשות  קולות של טריסטרמית". כמו חלק ניכר מבני הקבוצה, גם היא הגדירה עצמה כ"תלמידה מצטיינת." לא הייתי עושה זאת בכל מקום אחר, אך כאן זיהיתי צורך אמיתי, עז ודוחק: כמיהה להכרה, להיות מישהו, ואולי גם, בתת מודע, לאחוז בדבר האחד הזה, הנורמטיבי, השם. שמות לא מסגירים דבר.

הסבב ארך כמעט חצי שעה, למעלה ממחצית זמן המפגש והיה מחזה נדיר: עשרים ומשהו מונולוגים מלאי השראה של אנשים צעירים, יוצאי דופן, כנים, חפים מניסיון להיות מי שאינם, לנשוא חן, כמובן, חפים מציניות. הם סיפרו על עצמם, על עצמם בעיני החברה, על כמיהתם להשתלב. היה זה מפגש עם יופי זר, בעל איכויות רגשיות וגם ספרותיות, מפגש מטלטל, שובר ציפיות. משהו שאפשר לקרוא לו אמנות.