אני אחליט! על בחירת ספרים לילדים

"לא אחת נזדמן לי לשמוע מפי סופרי ילדים, ובייחוד מפי גננות הכותבות לילדים, כשהם ממליצים על יצירותיהם: קראתי דבר זה באזני הילדים והם נהנו מאוד! אם תבוא אחרי זה ותאמר כי אף-על-פי-כן השיר או הסיפור לקוי, לא יאמינו לך בשום עניין ואופן: הדבר עבר כבר את הביקורת הראשונה של אלו שהוא מיועד להם ונתקבל, ומה אתם המבוגרים מבינים בו. ''הילדים אוהבים את זה'' זו התשובה המקובלת."

את הדברים הנוקבים האלה, האקטואליים עד אימה, כתבה לאה גולדברג, כבר ב- 1943 , במאמר זעיר אך נשכני בשם "משהו על טעמו של הילד" ("אופקים", כרך א'', חוברת ד'', תש"ג 1943 55-56 ). לטענת גולדברג, מבוגרים רבים מדי "בארצנו" משוכנעים כי "הילד, הינו טוב-טעם מטבע ברייתו" וזאת בעת שלתפיסתה, ילדים רכים הינם חסרי-טעם, חובבי קיטש (כתוב ומצויר) אוהדי כתיבה סנטימנטאלית ומשוללי כלים לזהות איכות אמנותית. תשעה מכל עשרה ילדים, היא כותבת, יעדיפו את יופייה של פרסומת לסבון על פני זו של יצירת אמנות, אלא אם כן יורגלו לאמנות/ספרות." (שם)

קצת לא-נעים להסכים – ועוד בפרהסיה - עם דעה בת למעלה משישים שנים – ולא סתם מפני יושנה, אלא מפני שהעידן הזה, בניגוד לעידן של גולדברג, הוא עידן הרלטיביזם והדמוקרטיות,  והוא העידן השייך לילדים, המכבד את זכויותיהם, מאוויים, דעותיהם – והבה נודה, גם את גחמותיהם. עליכם, הורים נאורים, סובלניים ורגישים – נגזר לעמוד מנגד ( חמושים במשנתו של דיואי) ולאפשר לרך להתנסות בעצמו ולהחליט. "את לא מחליטה עלי!" כמאמר הטף. ובכן, לפחות בכל מה שנוגע לחינוך הספרותי, אני תמימת דעים עם גולדברג: על ההורים לבחור ספרים לילדיהם, ולא להיכנע לטעמם.

"טעם": המילה ממש מפתה לאנלוגיה מתחום המזון, שאף הוא נושא מסעיר-הורים. מה הילד אוכל, מה הוא מכניס לפה, כלומר לגוף שלו. כולנו – הורים מתוסכלים לילדים עוכרי-ירקות – שמענו/קראנו את העצות התזונתיות, איך להרגיל ילדים למאכלים חדשים, במתינות, בהדרגה, בעיקשות. טעם - יודעים כולנו לדקלם - נרכש. ואף על פי כן כה רבים מאיתנו נכשלים; גם היום הילדים יאכלו שניצל וצ''יפס. נדמה לי שדווקא בתחום המזון לנפש – התפריט הספרותי – קל יותר להיות עיקשים. להטעים מזה ומזה, לפעמים במנות קטנות (הצצה בעמוד אטרקטיבי אחד) עד שיתרגלו, יילמדו להוקיר את הטעם ;  ספרות יפה יכולה לעורר, לכל היותר סירוב, לא את רפלקס ההקאה.

ומה – מתבקש לשאול - בדבר ממתקים? כאן יש לי הרגשה שאילו הייתם שואלים את הדודה של שומאיש הייתם נענים בלאו נחרץ: שום ממתקים! שום סוכרים! שום צבעי-מאכל! "שמעתי", כותבת גולדברג, "כי כאן בארץ , מהלך מיד אל יד איזה ''יוסי'' מסכן שהילדים ובייחוד הילדות, בכל חלקי הארץ ובכל חוגי הישוב בולעים אותו כבכורה ושופכים נחלי דמעות על מר גורלו." "ואותו ''יוסי''", היא מבהירה, "רחוק מלהיות ספר אידיאלי למקרא ילדים, לטעמנו."

כמה תמימה, אפילו נלעגת, נשמעת טרונייתה של אשת הרוח היוצאת, בלשון רבים, להגנת התרבות, מפני ''יוסי'' סר טעם אחד מסכן. וכמה רחוקה המציאות הניבטת מן הטרוניה ( כמה ספרי ילדים כבר יצאו בשנה, בשנת 1943 ? ) מזו שלנו, מן השוק הפרוע הזה – שוק הספרים – המוצף בלא-ספרות, בסיפורים בנאליים, סכמטיים, עילגי-לשון או סתמיי-לשון. וכמה שונים הסופרים של פעם, ואפילו חסרי הכישרון שבהם, מן המוכרים  והמוכרות עצמם באתרי מעריצים וולגריים של "ספרי מתנה, נגד אלימות, קבלת השונה", אתרים שבהם תוכלו לראותם, ובעיקר אותן, מצולמות בחברת: מעריצים, ידוענים, אתיופים .

דווקא כיום, יותר מאי פעם, נדרשת הגנה הורית על הילדים מפני מתקפת הטעם הרע והמסחריות שכיום שוב קשה מאוד להפריד בינם לבין הדבר עצמו – הסיפור…

כן כן , גם בתוכי יושבת לה דודה טהרנית, מן בולשביקית של ספרות שאם תתנו לה (סלח לי היינה) תערוך בכיכר מדורה של כל מה שכתוב-רע, מעודד חשיבה סטריאוטיפית, דידקטי, מתחסד ובקיצור, את כל מה שכדאי לרחוק ממנו כמפני אש ומפתה את הילדים – כמו ממתקים – במארז צעקני, בכותרות חנפניות, בלשון סחבקית, בנאלית או סנטימנטאלית. יחד עם זאת, אם מפני שבכל זאת אני בת דור אחר  (פסטמודרניזם וכו'') או מפני שזכורה לי, עדיין  ההנאה העצומה שהסבו לי זוועות כמו "קופיקו", ואולי גם מפני שאינני דודה של שומאיש אלא אם לשלושה בעלי דעות וצרכים נפשיים משלהם –  אני עצמי מעמידה את הדודה ההיא במקומה כשהיא מגזימה: "קצת ממתקים", אני אומרת לה, "לא יהרגו אותם". (את "הממתקים" יודעים ילדיי, אני מרשה לשאול בספרייה. בחנות הספרים, מקום שבו לבחירת ספר יש השפעה ישירה על התרבות, אנו קונים ספרים "טובים" בלבד.) יתרה מזו (הנה יתרון הרוח על פני הסוכר): קורטוב ספרות קלוקלת לא רק שאינו מזיק אלא אף מועיל. העמדת הספרות הכעורה (או האילוסטרציה הצעקנית) לצד אחותה הספרות היפה מסייעת מאין כמותה להבנת ההבדלים ביניהן. ילדים קטנים אמנם אינם מסוגלים להסביר מהו "סגנון" ומה בדיוק הוא כולל, אך הם מסוגלים לחוש בנוכחותו ולהפיק ממנו עונג – רגשי, אינטלקטואלי, אסתטי.

"המעלה הגדולה שבטעם הילדים" , מיטיבה לאבחן גולדברג, "היא זו, שהוא גמיש, שהילד הוא בעל דמיון מטבע ברייתו, ויש אפשרות לחנך ולכוון את טעמו בכיוון הרצוי. ולשם כך דרוש לא אמון עיוור בטוב טעמו, אלא ידיעה ויכולת לנצל את גמישות טעמו. חינוך הנוער בענייני ספרות ואמנות, ממש כחינוך הנוער בענייני מוסר והשקפת עולם, הוא בידי מחנכיו ומדריכיו. וכדי שיגדל דור בעל יחס ממשי אל ערכי הרוח של האדם יש צורך להדריכו בגיל רך, ויש צורך במורים ובמדריכים, היודעים לכוון את טעם הילד בזהירות, בלי לאנסו אך גם בלי להסתגל אליו הסתגלות גמורה. מורים ומחנכים שהתנאי הראשון לגביהם בעניין זה הוא : שיהיו הם עצמם בעלי טעם."
וזו בעיה נוספת הראויה לדיון נפרד.

*התפרסם במוסף מיוחד לספרות ילדים של "ספרים", עיתון "הארץ",  17.12.08