שם המחבר: ענבל המאירי

להיות אסיר תודה זה קודם כול להיות אסיר - "חדר מורים לומד" עם הסופרת אלונה פרנקל, בתיכון מקיף שקמה


ביום חמישי שלאחר חופשת הפסח, עוד בטרם התחדשו הלימודים, התכנסו כל המורים מתיכון מקיף שקמה בקיבוץ יד מרדכי, חוף אשקלון, למפגש עם הסופרת אלונה פרנקל. המפגש - שנסב סביב הספר "ילדה" עליו זכתה אלונה פרנקל בפרס ספיר בשנת 2005 - התקיים במסגרת "חדר מורים לומד", והוא השני בסדרת המפגשים שיזמה וארגנה דנית לוי, רכזת סל תרבות של בית הספר. המפגש הראשון הוקדש לתחום האמנות הפלסטית.

המורים התכוננו והתרגשו לקראת המפגש. רבים מהם קראו את ספרה, וחלקם אף סיפרו כי צילמו קטעים ממנו כדי לחלק לתלמידים ולשוחח איתם עליהם. אלונה פרנקל פתחה את המפגש באומרה כי בגיל מסוים הבינה שאת הביוגרפיה שלה חובה לספר. "יש סיפורים מסוימים שהם הכי אישיים אבל הם אוניברסליים. זה הסיפור שלי, שהוא גם אישי אבל יש בו דברים שמשותפים לכל מי ששרד אירועים נוראיים. מיליון וחצי ילדים נרצחו, ואני נשארתי בחיים. אתה נולד עוד פעם ואז עוד פעם, ואני אסירת תודה. ולהיות אסיר תודה זה קודם כול להיות אסיר, למשהו שגדול ממך. הסיפור שלי הוא איך נשארתי בחיים אחרי המלחמה הזאת."

"הרבה שנים חשבתי שאני צריכה לספר את הסיפור הזה," ענתה אלונה בתשובה לשאלה – למה רק עכשיו בחרה לספר את הסיפור - "אבל כמו בועת סבון, כשהושטתי את היד הוא נגוז. כשאימא שלי נפטרה, עמדתי בפני הדבר הקשה הזה – לסדר את הבית… מצאתי קופסת נעלים שהיו בה תצלומים שהיו אצל דודתי, היחידה שניצלה חוץ מאיתנו… אני זוכרת את הילדות הזאת, היא תמיד הייתה בתוכי. כשחושבים על זה, החלק של הילד בבן האדם הוא החלק הכי זקן שבו. נורית זרחי אמרה פעם שילדות היא אי באמצע החיים. יש אנשים שיש להם רפסודה והם יכולים לשוט ולבקר את עצמם באמצע החיים. אלה אנשים שיש בהם חמלה. הספר 'ילדה' התחיל ממכתב לילדה שבתוכי, הזקנה. כתבתי לה מכתב, הבטחתי שאני לא אנטוש אותה."

אלונה פרנקל לא משתמשת במילים כמו שואה, נאצים וניצולים, לא בספר שכתבה ולא בשפת הדיבור. לדבריה, המילים האלה הן כסטריאוטיפים וסטיגמות שנדבקים לאירועים כבירים, תוחמים אותם לסימבוליקה,  וכך למעשה מקלים על דרכנו לזכור.

הזיכרון הוא דבר מתעתע, היא אומרת, אבל לגבי הזיכרונות שלה מהכפר, אין לה ספקות כי "יש להם ריח וזה ודאי אותנטי." היא מספרת על העיר היפהפייה קרקוב שבה נולדה, על אושוויץ, שבה הכומר והרב היו הולכים שלובי זרוע לאורך הנהר בימי שישי, על אבא שלה, שקנה את "מיין קאמפף" מיד כשיצא לאור, והיה בטוח שאדם שכותב בשפה כה נחותה, לא יצליח בחיים.

אלונה פרנקל כתבה ואיירה למעלה מ-35 ספרי ילדים שתורגמו לשפות רבות ואיירה כ-40 ספרי ילדים לאחרים. "ילדה", ספרה הראשון למבוגרים, הוא ספר אוטוביוגרפי המגולל את ילדותה ואת התקופה שעשתה במסתור בזמן מלחמת העולם השנייה. פרנקל נולדה בשנת 1937 בפולין, שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הספר מלווה את ילדותה בפולין, בקרקוב ובלבוב, שם שהתה בתקופת המלחמה. הספר מסתיים בדצמבר 1949, כשאלונה הילדה רואה מסיפונה של האונייה את העיר חיפה. "יצאתי מנצחת," היא אומרת. "זכיתי לחיות בעידן כזה שבאמת הייתה תקווה שהרוע האולטימטיבי נוצח ומוגר."

בסוף המפגש עלו שאלות, על סגנון הכתיבה של הספר "ילדה", על תהליכי הכתיבה, מתי התחילה לכתוב ואם יש לה 'נוהל' כתיבה. פרנקל ענתה שיש לה בעיה עם זה שמכנים אותה סופרת. "ספרים היו בשבילי תמיד תחליף לחיים, קיום אלטרנטיבי," היא אומרת ומספרת על ספרים שהיו איתה במחבוא, ומוסיפה: "תומאס מאן, פרוסט, ויקטור הוגו, טולסטוי, דוסטוייבסקי, דיקנס – אלה הם סופרים… ואין לי משמעת של כתיבה. יש לי התקפות. אני במין מצב שאם אני קיימת או אינני זה לא ישנה את המצב, חייו של אף אחד לא ישתנו בגלל זה, וזה נותן לי סוג של חופש ולכן אני יכולה להרשות לעצמי לכתוב, ואני כותבת ואחר כך מוחקת. זו בעצם עיקר העבודה – למחוק."

 "המפגש היה מרתק, מרגש ומעורר מחשבה, ואין לי ספק שהוא ילווה אותנו עוד ימים רבים," סיכמה שושנה מירוצ'ניק, מנהלת ביה"ס.

 28/4/2009

 

 

 

 

 

יש למלא את הפרטים

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.