עשרים ושתיים קוסמות - הסופרת יונה טפר בביה"ס נתיב זבולון במודיעין

הסופרת יונה טפר נפגשה עם תלמידי כיתות ה-ו בביה"ס היסודי המממלכתי דתי "נתיב זבולון" במודיעין.  המפגשים התקיימו בנפרד – לכיתת הבנים ולכיתת הבנות. לפני כן קיימה אשרת פרידמן, ספרנית בית הספר, שיעורי הכנה בכיתות, ובעקבותיהם קראו תלמידים רבים בספריה של טפר, והכינו שאלות למפגש. הכניסה לבית הספר קושטה לקראת המפגש, ולוח המודעות במסדרון כוסה במידע על הסופרת.

טפר פתחה את השיחה בהתייחסות לאותיות השפה העברית. כדבריה אלו הן "עשרים ושתיים קוסמות אמיתיות שמהן כל סופר בעברית כותב אך כל אחד בסגנונו שלו ועם תפיסת העולם שלו".
טפר שוחחה על הרעיונות לסיפוריה וכיצד היא מפתחת אותם. בהקשר זה סיפרה על הספר "בקבוק הבושם של אמא" שמבוסס על זיכרון קשה מילדותה – מחלתה הממושכת ופטירתה של אמא של חברתה. לדבריה, הכתיבה היא בעבורה דרך להתמודד עם שאלות חיים שמעסיקות אותה.
טפר קראה לתלמידות את הפיסקה הראשונה בספר והראתה כיצד הפתיחה מכילה רמזים לנושא הספר ולמהלכו. היא גם התייחסה להבדלים בין החומר האוטוביוגרפי לבין היצירה הספרותית. כדבריה, "ניתן לקחת חווית גרעין של דבר מבלי לכתוב את הסיפור האמיתי. מאותו מקרה בילדות זכור לי משפט אחד בלבד, והוא שהביא אותי לכתוב את הספר הזה".
טפר גם הקריאה שיר מתוך ספר שיריה הראשון "רגע שקשה לשכוח". השיר עוסק באותה חוויה ששנים אח"כ הפכה לנקודת המוצא לספר "בקבוק הבושם של אמא". טפר שוחחה עם התלמידות על הדמיון והשוני בין שתי היצירות.
      
"למה לכתוב על עצב ולא על דברים שמחים?", שאלה אחת התלמידות. טפר השיבה ש"עלילת ההצגה בתוך עלילת הספר אפשרה לי לכתוב על משהו טוב בתוך העצב. יכולתי לחשוב על סיום טוב לספר, אבל אז לא הייתי כותבת את הסיפור האמיתי, את מה שבאמת העסיק אותי. סוף אחר ייצור סיפור אחר – כי לסיפור יש אמת משלו."

אחת התלמידות סיפרה כיצד היא מתארת את גיבורת הספר, ושאלה את הסופרת, אם גם היא דמיינה אותה בדרך זו. טפר השיבה, שמרגע שיצאה היצירה מרשותה, היא  נתונה לקורא, שמשלים חלקים ממנה בדמיונו על פי דרכו. "לפעמים, למשל, המאייר של ספרי מדמיין את הדמויות באופן שונה ממני. אבל זאת עבודה משולבת, ואני צריכה לכבד גם את האופן שבו המאייר רואה את הדברים". 

"איך את בוחרת שמות לספרים?", שאלה אחת התלמידות. טפר סיפרה שקשה לה לבחור שמות לספריה, ולפעמים היא משנה אותם ברגע האחרון. למשל, היא כתבה ספר על ילד שקוראים לו נוח ("כי מאוד לא נוח לו – זה גם טריק של סופרים, לרמוז לדבר על ידי היפוכו") שמרגיש שאמו אינה אוהבת אותו. הוא בורא עולם דמיוני כדי לנסות להבין מה שלא אפשרי לדעתו במציאות – שאמא לא תאהב את בנה. טפר סיפרה שבתחילה קראה לספר "אמא מכשפה", ואחר כך שינתה את השם ל "ועלי לא איכפת לך" כי השם הראשון היה קצת מצחיק, והסיפור אינו מצחיק כלל. "איך בא לך הרעיון?", שאלה אחת התלמידות. "יש ילדים כאלה", ענתה טפר. "ואני לא מתכוונת למי שההורים שלו כועסים עליו מידי פעם.  אני הכרתי ילדים שהוריהם לא אוהבים אותם. הם לא רבים, אך הרגשתי שאני צריכה להיות להם לפה". תוך כדי הדיון בספריה התייחסה טפר לדרכים שונות בהן משתמשים הגיבורים בדמיון: לעיתים הדמיון משמש לבריחה מהמציאות, אך הוא גם עשוי  לעזור להבין את המציאות ולהתמודד איתה. אחת התלמידות שאלה את טפר, אם ילדיה עוזרים לה בכתיבה. "כתיבה זה דבר בודד מאוד" ענתה טפר. אתה יכול לקרוא, לשוחח על זה, לקבל עצות. אבל הכתיבה עצמה היא דבר בודד".

    
המפגש נמשך מעבר לאורכו המתוכנן, מכיוון שהתלמידות המשיכו לשאול שאלות. "המפגש לא היה הרצאה מובנית" מספרת אשרת פרידמן, ספרנית בית הספר.  "הוא התבסס על שיחה ומענה לשאלות התלמידים. דרך זו נתנה לתלמידים תחושה טובה של קשב והתייחסות, מה שעורר יותר עניין גם מצידם. טפר לא נעזרה בגימיקים על מנת לחבב את עצמה ואת ספריה על התלמידים. היא שוחחה עם התלמידים בפשטות. העומק והרצינות שבספריה ובדבריה יצרו בקהל קשב במשך כל זמן המפגש".

10/3/2009