עונג מהול בכאב - ההצגה "המדריך לחיים הטובים" בתיכון שהם

ששששששששששש... ההצגה מתחילה. שני שחקנים, נגן ושחקן, מטפסים למגדל שמירה. אבל רגע, האור לא כבה. זה בכוונה? לא יודע, אולי זה בטעות, כי הרי כל הפקה יודעת שעד שאין חושך אין שקט. לא יודע, נחכה ונראה...
 
הגעתי להצגה בלי לדעת עליה כלום מראש, חוץ מאמירות קטועות של תלמידים שמדובר בהצגה כבדה וארוכה.
ובסצנת הפתיחה: זוג נכנס לבית, הגבר הצעיר אוחז בטלפון נייד ובאישה. הוא מדבר עם "מיקי", הוא עיתונאי המדווח מ"השטח" על פיגוע שזה עתה קרה. הוא מדווח בלי לדעת מה קורה. הוא משקר, הוא ציני. הוא מדווח על הרוגים בעודו אוחז במישהי שנראה כאילו אין לו עימה שום מערכת רגשית. גבר יהיר וציני שאינו נוכח באמת בשום סיטואציה, לא בשטח ולא בחדר. היכן שהוא נוכח הוא נפקד, ובה בעת מדווח קלישאות קבועות של פיגוע על מקום שממנו הוא נעדר. הניתוק מהסיטואציה של ה"כאן ועכשיו" מסומל בעוצמה על ידי צד ג' שנמצא עימנו בכל סיטואציה... אותו חפץ קדוש… תשמיש הקדושה המכונה "טלפון נייד".

סיטואציה רודפת סיטואציה, סצנות מבדחות ומשתקות במחאתן. תרבות שקר, תרבות חומרית, אין סובלימציות... יצרים וכוח ושליטה. חברה אלימה, אנשים שמתחמקים מאחריות על ידי מעשה נוסף של אלימות, העיקר להציל את האני, את עצמי, אני ואין בלתי. המצפון נדחק תחת אנקת התועלת האישית. הזולת הוא בה בעת הגיהינום, (שנזכיר את סארטר מ"דלתיים סגורות"?) ובה בעת מכשיר למימוש המאוויים, אין לו ערך העומד בפני עצמו (קאנט, כבר אמרנו??)
תרבות קפיטליסטית, אישה שרק רוצה לרצות, מתקשרת ל"עסקה טובה" לערוץ קניות, וקונה את כל תרופות הקסם כנגד אנושיותנו, כנגד ההתפתחות הטבעית – נגד הקמטים והשומן. היא מנסה לרפא חומר בחומר, כאן, מהר ועכשיו. מחפשת קרם גוף שיענה על הבדידות ועל הייאוש. התאגידים מוכרים אשליות, האנשים מוכרים את נשמתם.

האם השמיניסטים שלנו יבינו את הדקויות? האם יבינו את המשמעות? את המחאה על תרבות החומר? ואולי לא כבה האור ברגע הפתיחה כדי ללמדנו שלפנינו מציאות, עולם שבו המחיצות בין במה, שחקנים, קהל ומאחורי הקלעים קרסו, עולם שבו ה'אני' טבע בתלבושות והתמזג למסיכות? אבל הרי זה לא חוקי הטבע, אנחנו עוד יכולים לשנות. הצגה מטלטלת; עונג, גם אם הוא מהול בכאב.

ובסצנת הסיום: גשם זלעפות של קלישאות וזעקת שירו של אביתר בנאי על גאולה, מרגש, חונק, דש במעיך, שורך אותם זה בזה לקשר... זה עובד. 
 
* יאיר גלזנר הוא מורה לאזרחות בתיכון שהם

לקריאת חוברת "אודות"להצגה זו לחץ כאן


12/3/2009