"לא על הלחם לבדו"

"סליחה, אתה יכול אולי לקחת את העששית הזאת?"
"עששית?"
"כן, אנחנו נשמח אם תוכל לעזור ולהאיר את האולם שלנו."
"עששית... יודעת מה, למה לא? אני אשמח."

הדיאלוג הזה לא לקוח מהמאה התשע-עשרה, אלא מרגע כניסתי לאולם ההצגה "לא על הלחם לבדו", אחד המופעים הייחודיים שזכיתי לראות. זוהי הצגה שלא נתקלים בה כל יום. היא לא מוצגת ב"הבימה", או ב"בית ליסין", אלא במרכז "נא לגעת"- מקום מיוחד בו עיוורים, אילמים וחירשים עובדים יחדיו, בין אם ב"קפה קפיש"- בית קפה המנוהל ע"י חירשים, ובין אם ב"בלאקאאוט"- מסעדה שבה אוכלים בחושך מוחלט, וכל המלצרים עיוורים. בנוסף לאלה קיים במרכז אולם תיאטרון, ובו עולה ההצגה בימים א', ג' ו-ה'.

ביום שלישי בערב הגענו, כל שכבת י"ב של ביה"ס, מעמק יזרעאל לתל-אביב. היה זה ליל הגמר של "האח הגדול", ואנו קמנו ונסענו, אולי בניסיון למצוא אלטרנטיבה לסוג התרבות הזה, ולא רק מפני שהיה לנו סמינר כלכלה באותו הזמן.

בכניסתי לאולם, פנתה אליי הסדרנית החביבה, הציעה לי עששית וביקשה שאתלה אותה על אחד המתלים שפזורים ברחבי האולם. התחלתי ללכת מבולבל עם העששית שלי. על הבמה מימין ראיתי בחור שיושב ומתקתק במכונת כתיבה במרץ. במרכז הבמה ישבה קבוצת אופים והכינה בצק לאפיית לחם. בינתיים הסביר לי מישהו באדיבות איך  לתלות את העששית על המתלה. המופע החל. על במה שנראית כמו מאפייה גדולה, מאחורי שולחן ארוך, ישבה שורה של שחקנים שכיסו את פניהם בגושי בצק. אחד אחרי השני הם הסירו את הבצק מפניהם והציגו את עצמם. חלקם היו חרשים אילמים וחלקם – בעלי שרידי שמיעה או יכולת דיבור. אלה מהם שלא היו מסוגלים לדבר דיברו בתנועות ידיים, שתורגמו למילים בפיהם של חבריהם לבמה. לא יכולתי שלא לתהות אם גושי הבצק שכיסו את פניהם אומרים משהו על יחסינו אליהם כחברה, שמתעלמת מאנשים כאלה, משל היו קיר או גוש בצק.

בזמן שהקבוצה מרדדת את הבצק ומכינה אותו לאפייה, התחילו חבריה לספר על חייהם האישיים. בצדי הבמה נתלו מסכי תרגום לשלוש שפות, כדי להבטיח שכל צופה באולם יוכל להבין את דבריהם. ההצגה מורכבת מקטעים מגוונים: קטעי נגינה, סצנות ומונולוגים מרגשים. שם ההצגה אכן מעיד על תוכנה. לא נולדנו רק כדי לשרוד פיזית. נולדנו כדי לחיות ולהיות מאושרים במה שיש, ובמה שניתן להשגה. בהדרגה מתברר החוט המקשר בין הקטעים: השחקנים בעצם מגשימים את חלומותיהם האישיים על הבמה. להתחתן, לראות עולם, להסתפר אצל הספר הכי מבוקש בעיר. ואתה נסחף עם האנשים ועם חלומותיהם. פתאום אתה חש, שמשהו מריח טיפה מוזר. זה לא כי משהו בהצגה לא בסדר. זה כי... התפאורה איננה מלאכותית. התנורים על הבמה אמיתיים. היי, הם באמת אופים כאן לחם! ככל שההצגה מתפתחת, כך גם חוש הריח שלך מתחיל לפעול - והנאתך מההצגה גדלה הודות לתוסף הבלתי רגיל הזה.
וכך, במשך כשבעים דקות אתה זוכה לשמוע וידויים וסיפורים מרגשים שמוצגים באמצעים תיאטרליים נפלאים: תאורה, מוזיקה, שחקנים, ומתורגמנים שעוזרים ברגעים הקשים. "לא על הלחם לבדו" היא הופעה שאין כמותה. היא מרגשת אותך, היא מצחיקה אותך והיא תופסת אותך לכל אורכה. המנטליות הישראלית חסרת הסבלנות נעלמת כשהיא נתקלת בהשקעה ובהישגים האלו. הקהל שוקע בהקשבה וחש הזדהות ברמה נדירה. בסוף ההצגה אתה פשוט רוצה לגשת אליהם. לא מתוך רחמים, אלא מתוך רצון עצום להביע הערכה, לספר להם כמה נהנית, במיוחד אחרי שהם מספרים כמה חשוב להם להיות במגע עם הקהל. ובאמת, בתום ההצגה הקהל מוזמן לעלות על הבמה, לטעום מהלחם ולפגוש את השחקנים. אני מוצא את עצמי רץ אל אחד המתורגמנים כדי לשאול איך אומרים "כל הכבוד!" בשפת הסימנים. הוא שמח להדגים לי, ואני ממהר אל השחקנים. "חכה", הוא קורא אחריי ומרים תבנית גדולה לעברי: "אתה לא רוצה לנסות את הלחם? יש לנו יופי של מטבלים".

אני חושב שאם לוקחים תלמידים להצגה הזאת, יש לתת להם הסבר קצר מראש. אמנם, תלמידי השכבה הנפלאה שלנו  ישבו בהצגה בהקשבה מלאה ובריכוז גבוה. אבל ייתכן שלא כולם יתייחסו להצגה בכבוד הראוי לה ללא הכנה. לכן כדאי לקרוא מעט בכיתות מתוך האתר של מרכז "נא לגעת" על ההיסטוריה שמאחורי ההצגה, כך  שהקהל יידע לקראת מה הוא הולך.

כשהשכבה שלי יצאה מההצגה ראיתי הרבה עיניים לחות ופנים נרגשות. בפתח היציאה ראיתי את כל העששיות מרוכזות ומוכנות לאיסוף. חשבתי לעצמי, שבבתים רבים האור שדולק כרגע הוא אורה המסנוור של הטלוויזיה, שמשדרת את הגמר הארור של אותה תכנית ריאליטי. הרגשתי שאנחנו כרגע יוצאים מהצגה שמעבירה מסרים הפוכים לגמרי על החיים. חשבתי על האור הקטן והקסום שבוקע מאותה עששית, ועל כך שכל אחד צריך את האור שלו בחיים, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם.

* כותב הכתבה, זיו הרמלין הינו תלמיד כיתה י"ב בביה"ס שבקיבוץ יפעת, מ.א עמק יזרעאל.

20/1/2009