"הקץ של העץ" בעמק יזרעאל

על עץ אחד חיים עורב מחוספס וינשוף מלומד. הם לא מודעים זה לקיומו של זה, שכן הינשוף חיי בלילה והעורב ביום. עד שלילה אחד מתעורר העורב ומגלה שעל העץ "שלו" מתגורר ינשוף. מכאן מתחילה עלילת המחזה עד לסוף המופיע בכותרת – קצו של העץ.

יותר מאלף תלמידי ג'-ד' בעמק יזרעאל צפו בהצגה. שמעתי את צחוקם המתגלגל באולם, את השקט וההקשבה ברגעי המתח של ההצגה ואת מחיאות הכפיים הנלהבות בסופה. בסיומה של ההצגה יצאו הילדים החוצה בפנים מחייכות. אחת הילדות אמרה, "זאת ההצגה הכי יפה שראיתי ומתחשק לי לשיר את החרוזים", ופתחה בדקלום.

מי בעצם אמר שהסוף צריך להיות טוב?
בהצגה ישנה שבירה של מוסכמה כמעט מוחלטת בהצגות ילדים - שהסוף צריך להיות טוב, ובכל זאת יצאו כולם בחיוך. אז מה בהצגה איפשר זאת?
הסוף כמובן אינו מפתיע, כבר בכותרת המתחרזת בקלילות אנחנו מנבאים אותו. אך יש כאן משהו מעבר. "הקץ של העץ" לא מנסה להיות הצגה ריאליסטית, היא לא מנסה לספק לצופים אשליה של מציאות אלא להפך, יש בה חשיפה של האשליה התיאטרלית: ראשית בכך שיש דמות של מספר יודע-כול הנותן תחושה שלא מדובר בקטע מציאות אלא בסיפור בדיוני, ובפתיחת ההצגה המתחילה בהכרזת המספר שמדובר במשל. לאורך כל המחזה שזורים הומור לשוני ומשחקי מילים החושפים גם הם את האשליה התיאטרלית. כל הקרבות והמאבקים הפיזיים בין העורב לינשוף מהווים כעין כוריאוגרפיה הומוריסטית ללא מגע של ממש, כילדים המשחקים ב"קרב בכאילו". בסוף ההצגה, כשהעץ מתמוטט, גם המסך האחורי מתמוטט וחושף את מאחורי הקלעים על הסולמות ועמודי התאורה.

הצגת ילדים שגם מבוגרים נהנים ממנה
ההצגה מגדירה את עצמה כבר בפתיחה כהצגה לא דידקטית, למרות שהיא עוסקת במוסר. ההצגה מתחילה בהכרזה שמדובר במשל, בד בבד עם ההכרזה שלא כאן יסבירו לילדים מהו משל "כי בשביל זה יש לכם מורים".
ההצגה עוסקת במוסר אך לא מטיפה לטוב ורע, אלא נותנת במקביל שתי אפשרויות להתייחס זה אל זה - האפשרות של העורב והינשוף שרבים זה עם זה ולעומתם האפשרות של בת העורב ובן הינשוף שמתיידדים. 
היא משתמשת בסטריאוטיפים אך מלגלגת עליהם ולא מנציחה אותם. גם העורב הבאסטיונר המחוספס וגם הינשוף המדען המלומד יוצאים נלעגים. היחידים שלא יוצאים מגוחכים בהצגה הם בת העורב ובן הינשוף המתעלמים מן הסטריאוטיפיים ומנסים לגשר בין הוריהם. 

למרות שמדובר בהצגה לילדים, ההצגה חכמה ולא מתיילדת, סופה לא סגור - הנמשל נשאר פתוח. אחת המורות אמרה לי שהיא נהנתה אפילו יותר מן הילדים ושאולי זאת בכלל הצגה למבוגרים. "אין דבר כזה, הצגה לילדים," אומר יענקלה יעקובסון, שכתב וביים את ההצגה. "הצגת ילדים אמורה לגעת במשהו שנשאר גם בנו מילדות, ואנחנו רוצים שיגעו בו."

.15/1/09