האדמה לא חדלה לרעוד תחתיך

 נתחיל מכך, שאינני מאמינה בסוכנים. סוכנים הם מי שמטרתם למכור לנו דבר שלא בהכרח הם מאמינים בו, או שהם נאלצים לתווך אותו מתוקף כל מיני אינטרסים שאין להם דבר עם המתווך (ו' בשורוק). בעוד שלטעמי, לספרות – וכאן אני מבדילה בין הספרות הטובה, ספרות האין, לבין ספרות היש המיינסטרימית, הפופולארית – אין שום תפקיד מוגדר. ועל אחת כמה וכמה לא תפקיד תרבותי או אחר מטעם הממסד.
 
הספרות הטובה אינה תלוית-דבר, זולת עצם בריאתה בידי יוצרה. משום כך הספרות הזו היא יסוד משוחרר בטבע. אבל כוח יש לה! יש לה את כוח האהבה, התיקון. היא יכולה לגרום לקורא את תמורת החשיבה מחדש בזכות החוויה הבלתי-אמצעית שבין הכתוב לקורא. וכל קורא: מורה ותלמיד. בהרצאה זו אנסה להעביר לכם באמצעות סיפורי "פינג פונג" ("הרדופים" זב"מ, 1997), שהוא אחד מסיפוריי הנלמדים לבגרות – את החוויה הרגשית והאינטלקטואלית שמעניק לנו היסוד-סוד החופשי של הספרות, ובדיוק כך: ללא תיווך. כי אם מתוך בחירה חופשית, מתוך האני מאמין שלי וניסיוני כסופרת. 
 
"נשמתי קרן שמש לא תיתפס בכף", כתבה זלדה. הספרות, כמו גם ההשראה, האמנות, בדיוק כרוח הן, פורצות גדר, טעם, אופנות, מסמרות, מקובלות, אבל תמיד בנות-חורין. ואף על פי כן, באיזה מגע קסם חמקמק שמתגבר על הניכור ומותיר חותם - הספרות יוצרת קשר; מושכת חוט מאנוש לאנוש, משקפת כאב בכאב, ושמחה בשמחה. וזאת חרף כל השוני שבין אנשים, עמים, תרבויות, ואולי דווקא בשלו! אבל ספרות, להבדיל מאמנויות אחרות  – וכאן אני מדברת מהשדה שלי – היא גם החומר הכבול ביותר, היא תלוית-לשון. בה עצמה טמונים השקר והתחבולה, ובה עצמה טמון גורם השעבוד, ופעמים עד כדי שחיקתה בזמן. ר"ל, הלשון היא החומר הבוגדני-מתעתע ביותר שעמו בא הסופר לכתוב את ספרות האמת שלו, החותרת לאמת וליפה, שזו גם ספרות האין...
 
בספרות האין הכותב אינו מתחנף לקורא. הוא אינו בא לקנות את לבו בלשון יפה ועשירה,   בעברית "מסופרתת", או בעולם-עלילה שבהם יהלך הקורא בעיניים עצומות כבביתו שלו... כזו היא ספרות היש, איפה שהשקר והתחבולה הן לא רק מכורח חולשת הלשון, אלא שהלשון עצמה מופעלת על-מנת ליצור מניפולציות בקורא; לבשל לו את מרק הקונפליקט הצפוי, המוכר והמנחם, לצד הגשתה אותו במבנה ספרותי כאילו היה זה הסרוויס הישן של סבתא... בספרות הזו, אל לנו לדאוג: בסוף ייפתר "הכול". אמנם לאו דווקא בקומפוט הסוף-הטוב כפי שמציעים לנו ספרי הטיסה שאין ירודים מהם. אבל בהחלט במנת ריגושים מספקת, לצד כמה תובנות פסיכולוגיות שקופות ורדודות לתיאבון. "פושלוסט", קרא לזה נאבוקוב, ספרות "טובה, אך מזויפת", שמטרתה להנעים, תרתי משמע, לקורא כמו גם לסופר שוחר הרווחים...
 
בספרות האין נקודת המוצא היא אי-נחת, רעב, וקודם לכול, מצד הסופר! הלשון אינה קלישאית, אלא גמישה, מתחלפת ונאבקת; נבנית ומתפרקת אגב כתיבה, אגב קריאה. תובנות הסיפר אינן באות לספק מענה כלשהו או קתרזיס. להפך אתה, הקורא, נמצא בזירת "הלא" או "החוקיות האחרת". לכאורה אתה מכיר את העולם המסופר, אבל בעצם הכול מתעוות לתעתע בך. הדמויות בשר ודם הן (נניח), אבל זרות. המרחב הסיפורי מזכיר לך מקום, אבל האדמה לא חדלה לרעוד תחתיך. הרגשות מדגדגים בך ככאלה שכבר חשת בעבר, אלא שכאן הם נשמעים דרך קולות משונים. והרעיונות הידועים, "הרעיונות הקלוטים", כפי שכינה אותם פלובר, לובשים פתאום כסות חדשה, נועזת, חריגה.
 
והנה למרות שספרות האין יוצאת תמיד כנגד הסדר הטוב, וכנגד ההנחה שהאדם טוב מנעוריו, וזה שבסוף תהיה התרה והטקסט יתפענח ככתב-חידה בידורי – האמת הסיפורית מכשפת אותך. מטרידה אותך. למה? כי משהו בלשון החופרת בפצע בכוונה נקייה, ומשהו במבנה הספרותי המקורי, ובאותנטיות העוברת שמה כחשמל, מעוררים את סקרנותך (תחת המתח הזול של ספרות היש) לחוות את החוויה עד סופה. והגם שסוף הקריאה יותיר אותך נסער ולא דווקא מסופק, או במלים אחרות: קורא חושב, ספקן – השינוי, ולו הזעיר, שבכוח האמנות הטובה לגרום, יהפוך אותך אט-אט גם לאדם שלא מקבל דבר כמובן מאליו. למעט שכך גם יהיה אנין ואנושי יותר, ואולי-אולי – וזאת המדרגה הגבוהה ביותר – אפילו אדם-אזרח אחראי יותר.
 
בסיפורי "פינג-פונג", שלי, נערה כותבת, שאביה חולה-הלב המריר חי מדמי הביטוח הלאומי, ואימה המפרנסת בקושי, נוהגת לאחר לשוב, ולפיכך מאלצת את בתה לבדר את האב – כורתת ברית של חברות-בדידות, ובעיקר ברית-שתיקה עם כלבה האהוב. אלא שהכלב מרבה לברוח, וגם הרקע הסביבתי אינו צופן לה "אפשרויות חדשות", כמאמר קפקא. בבית חברתה הטובה ההורים אומנם מתפקדים למופת, והמשפחה שמחה ומלוכדת, אבל האופק הוא בגובה העיניים או בגובה המקובלות. הנערות "צריכות" להתאהב, להתחתן, ללדת ילדים, ולקיים עוד בית מטופח ומלא-המולה. אך גם מלא שגרה משומשת ומשמימה. והנה, בניגוד לצפוי ולהגיון – שלי זו, כשהיא כבר מדברת, מסרבת. הגם שבלב היא צועקת: אני רוצה יותר, יש יותר. חייב להיות!
 
אמר מרקוזה: "האמנות אינה מייצגת את מציאות הקיום ולא שום דבר אחר, האמנות האותנטית היא מהפכנית בכך שהיא הופכת על-פיה מושגים מקובלים של המציאות". בגיל שבו מרבית בני הנוער מורדים לשם המרידה (ובעיקר בימינו הפוסט-מודרניסטיים "הזורמים"), אבל בעצם מתפתים לכל כן חברתי-תקשורתי-פרסומי-בידורי – שלי בת ה-17, אומרת "לא", ולכל אורך הסיפור! היא מסרבת להצעות הבילוי של חבריהם של אחיה של חברתה, מסרבת לחיזורו העיקש של חייל שדווקא מביא מתנות לכלבה,  ומסרבת אפילו להגשים את חלומותיה שלה (למשל הליכה ללונה-פארק, לרכבת הרים, איפה שאפשר לצעוק כמה שרוצים), מתוך ידיעה שההגשמה תהיה חלקית, זמנית ותלוית-גורם זר. כלומר, היא אפילו מתאכזרת לעצמה. 
 
אבל אין לטעות: הנערה הסגפנית-מתבדלת הזו, השבה ואומרת: "הבטחות, מכל מין וסוג שהוא, נועדו להפרה", והעומדת בכל לחץ חברתי, כמהה לכן, למשמעות ולאהבה. אלא שהמשמעות שלה איננה בהכרח נישואין, או כל מה שהחברה מזמנת לה מן-המוכן. וגם אהבתה צריכה להיות מושתתת על שוויון בין המינים, ועל קבלת החריג. אלא שעל-מנת להשיג זאת, שלי, וגם אנחנו, חייבים להדוף תחילה את הכן המונח קל ונוח כל-כך, ולא-אחת שקרי, לפתחנו. כלומר, מבלי לפסוח על דרך ההתפתחות האישית, שומה עלינו לשמור על עצמאותנו, המחשבתית והרגשית, ובתוך כך על זכותנו לבחירה חופשית. ככה שחרף מוזרותה של שלי, אבל גם בשל העניין שהיא מעוררת – ונפגשתי עם בני-נוער שנמשכו לדמותה עד-מאוד – גיבורת "פינג-פונג" היא משל לחירות, ואם תרצו, לספרות האין. משל למי שהחיים הניחוה על מדרגת קיום לא-מזהירה, אבל הרעב, לצד הסקרנות הטבעית, טמנו בה איזה יסוד-סוד רב-כוח היכול לחולל שינוי.
 
אני ערה, מורי עמל לוד, לאתגרים המציבים בפניכם תלמידיכם הבאים, גם הם, מרקע לא-פשוט. אבל דווקא בשל כך, בחרתי להביא בפניכם את "פינג-פונג", שהוא, כפי שוודאי כבר הבנתם, סיפור המבוסס בחלקו על חומרים ביוגראפיים. קרי, אולי גבוהה-גבוהה אני מדברת אליכם, אבל מהלב... יש כוח לספרות ולאמנות הטובה, והוא בידי כל אחד, ולבטח אסור שימנע משום אדם, גם אם יגיע עדיו מדרגה מדרגה, וטיפין טיפין. כי יש עוד הרבה שלי בעולם הזה, וקצת שלי ודאי שיש בכל אדם. ובנו, המבוגרים, המדריכים-מורים – תחת "הסוכנים" – החובה המוסרית, אבל גם הצו האנושי, חום הלב, לכוון אותם בעזרת האמנות הזו, גבוה יותר, ורחוק יותר. לחזק בהם את הלא על-מנת להכיר מיני כן חדשים, ועל-מנת שבבוא היום יסללו לעצמם את הכן שלהם מתוך חירות ואמת. אז גם היפה, אני מאמינה, לא יישאר רק בתוך הספרים הטובים. הוא ישכון גם בתוכם. אני מאחלת לכם ולתלמידיכם, שנת לימודים טובה ופורייה, ותודה רבה.    

© כל הזכויות שמורות.                             

7/9/2008