החינוך לצפייה ביקורתית בקולנוע

יש משהו שגור ושחוק בקביעה, לפיה הקולנוע הוא האמנות הפופולרית ביותר של המאה ה-20  (וכפי שהדברים נראים כרגע, גם של ראשית המאה ה-21). השמועות על מותו, כפי שמתברר, היו מוקדמות; הקולנוע עושה את צעדיו הראשונים במאה הנוכחית תוך חיפוש מתמיד אחר דרכי מבע חדשות ומרתקות, ובראשן ההדמיה הדיגיטלית, שמוותרת למעשה על המצלמה ככלי ליצירת סרט קולנוע. החוקרים הראשונים של התמונה הנעה, שעמדו משתאים נוכח ההמצאה החדשה, תהו האם ובאיזו מידה מדובר באמנות, ואם כן -- מהם מטרותיה ויעדיה, ומה מבחין בינה לבין אמנויות אחרות, דוגמת הציור והצילום. החל מהמחצית השניה של המאה הקודמת נדמתה השאלה הזו כמיותרת, כאשר הסרט החל להיתפש כטקסט שניתן לבחון אותו מהבטים שונים ומגוונים: חברתיים, פוליטיים, סגנוניים, ואידאולוגיים.

לעיתים נדמה כי הפופולריות של המדיום הקולנועי היא בעוכריו, מכיוון שהוא נתפש כ"נחות" ביחס לאמנויות אליטיסטיות יותר דוגמת התאטרון, האופרה או הספרות. ואולם, תפישה זו מחטיאה את חשיבותו של הקולנוע כ"מדיום המוני" המבטא-משקף, אולי יותר מכל מדיום אמנותי אחר, תהליכים חברתיים, פוליטיים, מגדריים ואידאולוגיים. כך למשל, אפשר לראות את "הקוסם מארץ עוץ" (ויקטור פלמינג, 1939) כפנטזיה קסומה על ילדה המגיעה לארץ שמעבר לענן, ויוצאת בחברת איש פח, דחליל ואריה לפגוש ברב-מג מופלא; אך אפשר גם לקרוא אותו כטקסט המייצג נאמנה את ערכי החברה האמריקנית הקפיטליסטית, המדגישה את האינדיווידואליזם ואת כוח הרצון של היחיד כתנאי להגשמת "החלום האמריקני". קריאה כזו גם תתייחס לבגדיה של דורותי בסרט, בצבעי כחול, לבן ואדום, שהם גם צבעיו של הדגל האמריקני, ותקשר אותם להבט האידאולוגי שמנוסח בו. באותה מידה אפשר לקרוא את "נהג מונית" (מרטין סקורסיזי, 1976) כתוצר מובהק של המשבר החברתי-פוליטי (וייטנאם, ווטרגייט) באמריקה של ראשית שנות ה-70, כמו גם כתגובה לעלייתן של קבוצות רדיקליות (פמיניזם, תנועות השחורים וההומוסקסואלים) ש"איימו" על הגבריות הלבנה המסורתית. 

הקולנוע מבנה את הערכים המסורתיים של התרבות שבה נוצר, משקף את האידאולוגיה שבמסגרתה נעשה (ואשר נקראת "מציאות"), ומעניק ממד פוליטי לקשר בינו לבין הצופה. אנו בסל תרבות ארצי מאמינים, כי חשיפה נאותה של התלמיד להבטים האידאולוגיים של הסרט, והבנת הקשר בינם לבין הבטים אסתטיים (זוויות צילום, העמדה, עריכה, פסקול), לא רק יעשירו בעבורו את חוויית הצפייה - אלא גם יבהירו לו כי הקולנוע אינו רק חוויה בידורית, ואף ידגימו כיצד התרבות הפופולרית מעצבת את השקפותינו ואת מערכת הערכים שלנו. על כן, הנטייה הטבעית של מורים ושל מרכזי תרבות להעדיף לעיתים מפגש של התלמידים עם תחומי התאטרון, המוזיקה והספרות, הנגישים בעבורם פחות (בהשוואה לקולנוע), אינה רק מתעלמת מהקולנוע, כמדיום אמנותי הנצרך על ידם באופן אינטנסיווי, אלא גם מחמיצה הזדמנות להדגים בפניהם את כוחה של התרבות הפופולרית.

במילים אחרות, מטרתו המוצהרת של סל תרבות ארצי היא שינוי גישות כלפי מדיום שהפופולריות שלו, כך אנו סבורים, הייתה עד כה בעוכריו; לפחות כאשר מדובר ביחסם של ציבור המורים ורכזי התרבות, הנוטים לעיתים לראות בסרט לא יותר מאיור לדיון בנושא היסטורי או חברתי. לא כך, להבחנתנו, ניתן לעודד אצל התלמידים צפייה מושכלת והכרה ביכולות ההבעה הייחודיות של המדיום.

על מורכבותה של אמנות הקולנוע ניתן לעמוד רק על ידי חידוד הקשר שבין אסתטיקה לאידאולוגיה. לשון אחר: הבנה כיצד אמצעי המבע הקולנועיים יוצרים משמעות, והבנת מהותה של משמעות זו. כיצד, למשל, עיצוב הדמות הראשית בסרט "סלאח שבתי" (אפרים קישון, 1964), מעמיד אותה באור נלעג וסטראוטיפי, וכיצד נובע תיאור זה מהפוליטיקה הממסדית של התקופה? אפשר, ואף רצוי, להתווכח על קביעה זו, אך קודם כל יש לעשות את ההבחנות הראויות. בכל מקרה, יש לשים את הדגש על האופן שבו הקולנוע מתאר, בכלים הייחודיים לו, תופעה חברתית או סוגיה היסטורית; לפענח עבור התלמיד ובהשתתפותו, את הדרך שבה קודים אמנותיים ספציפיים יוצרים משמעות, ולאפשר לו להעריכם.

ודאי שאין להתפשר על איכות הסרט, וזאת על אף שהמחקר התאורטי הקולנועי מבטל מראש את ההבחנה בין סרטים "טובים" ל"רעים". הדגש בניתוח סרט צריך להיות על הקשר בין מבע לאמירה או לחוויה. כוונתנו בסל תרבות ארצי היא ליצור צופה המעורב בחוויה קולנועית אינטלקטואלית ורגשית כאחד. בד בבד, תוכניות הקולנוע המוצעות כאן אינן מתעלמות מיוצרים גדולים וסרטיהם, במטרה ליצור אצל הצופה הצעיר מודעות להיסטוריה של הקולנוע, המורכבת, אחרי הכול, מאינדיווידואלים.
 
אנו מייחסים חשיבות יתרה להכרותו של התלמיד עם הקולנוע הישראלי ועם יוצרים מקומיים, צעירים וותיקים כאחד. מדור מיוחד בספר מוקדש למפגש אישי עם יוצרים המלווים את הקרנת סרטיהם. בתוך כך יכולים הם עצמם לתאר את ההתלבטויות ואת הקשיים שעמדו בפניהם בתהליך יצירת הסרט, ולאפשר לתלמיד לעמוד על מורכבותו של המעשה האמנותי בכלל, והקולנועי בפרט. הם אף יכולים לשתף את הצופה בהכרעות האסתטיות שנקטו, ולכוונו להבנה מלאה יותר של משמעותן. גם מקומו של הסרט התיעודי הישראלי אינו נפקד מההיצע בספר. היצירה הדוקומנטרית בארץ, בפרט בשנים האחרונות, פורחת ומשגשגת, והיא מעזה לגעת בנושאים שהקולנוע העלילתי במקומותינו טרם התייחס אליהם באופן נאות. המפגשים עם היוצרים הדוקומנטריים עשויים להעשיר את התלמיד גם בסוגיות אתיות ומוסריות של ייצוג, נוכחות היוצר וצפייה, שהן לב לבה של העשייה התיעודית.

מאליו מובן, שהדיון בזיקה בין אסתטיקה לאידאולוגיה רלוונטי פחות לתלמידי הכיתות הנמוכות וחטיבות הביניים. לפיכך, התוכניות המיועדות לגילאים אלה מתמקדות ברזי העשיה הקולנועית, וכן בהדגמת האופן בו אמצעי המבע משמשים ליצירת ריגושים בקרב הצופים. הקולנוע (ובכלל זה גם הטלוויזיה) הוא כלי תקשורת המוני, ועל כן יש לעורר בקרב הצופה הצעיר את השאלה כיצד הוא מעביר-מספק את המסר שלו, וכיצד הוא משפיע עליו. לשם כך מאמצת אמנות הסרט כללים בסיסיים – שפה – שהבנת דרכי פעולתם היא מרכיב מרכזי בחינוך לצפייה מושכלת. ההתייחסות לסרט צריכה להתמקד בשלושה מישורים: כמדיום תקשורתי, כצורה אמנותית וכהתפתחות טכנולוגית חשובה. שילוב של שלושת המישורים הללו - תקשורתי, אמנותי וטכנולוגי - חיוני, לתפישתנו, להבנה מלאה של מורכבות שפת הקולנוע.   

לסיכום, חלק לא מבוטל של החינוך לצפייה מושכלת נעוץ בהגדרת התוצאות. אלה, כך אנו מאמינים, הן שלוש:
1. הבנה כי הקולנוע, מעצם היותו המדיום האמנותי הפופולרי ביותר, משקף-מבטא תהליכים חברתיים, פוליטיים ואידאולוגיים. לשם כך חיונית רכישת כלים המאפשרים "לקרוא" את הסרט ולהבין את שפתו, המחייבת הכרות עם המרכיבים ההיסטוריים, התיאורטיים והפרקטיים של הקולנוע. הכוונה היא ליצור צופה ביקורתי המסוגל לנתח את האופן שבו התמונות הנעות פועלות עליו. 
2.  הקניית כלים המאפשרים שיפוט אמנותי - יכולת להבחין בסרטים בעלי מורכבות של מבע ואמירה מול סרטים שרמתם נמוכה יותר. אין הכוונה רק לחשיפתו של הצופה הצעיר בפני יצירות מופת בלתי מעורערות של האמנות השביעית . אף שמטרה זו היא מרכיב בסיסי בפעילותו של סל תרבות ארצי בתחום זה,  אלא גם להראות כיצד כל סרט יכול לשמש מושא להתבוננות אמנותית מדוקדקת. זו הסיבה שהסרטים המלווים כל אחד מהנושאים המוצעים בספר אינם נמנים בהכרח עם הקלסיקה הקולנועית, אלא מהווים מעין "גשר" בין טעמו של התלמיד בגיל הרלוונטי לבין האפשרות לדיון אמנותי מורכב ומעניין. אנו מצפים מהמורים ומרכזי התרבות שלא לראות בהם מוצרים בעלי ערך בידורי או חינוכי בלבד.
3. הכרות עם הקולנוע המקומי כחלק מהותי של התרבות הישראלית. באמצעות צפייה בסרטים ישראליים, עלילתיים ותיעודיים, ארוכים וקצרים, אנו מבקשים לחשוף את התלמיד בפני רבגוניותה של התרבות הישראלית: מרכיביה, ערכיה והמיתוסים המזינים אותה.

ד"ר שמוליק דובדבני הינו יועץ סל תרבות ארצי לתחום הקולנוע.