"של מי העבודה הזאת? של הגרביל או של גיא גולדשטיין?" חוויות מסיור במוזיאון הרצליה

אב ושני ילדים נכנסים למוזיאון לאמנות מודרנית באירופה. הילדים נוגעים במוצגים, והאב גוער בהם. כאשר נרדם השומר, מרכיבים הילדים והאב אופניים מיצירות איקוניות של דוּשאן, בּוֹיְס, טַנגי ופיקאסו, ורוכבים החוצה למסע התבוננות בטבע. (תיאור עבודת הווידיאו של גיא בן-נר I’d give it to you if I could, but I borrowed it).

קבוצת התלמידים הישראלים שצופה במחזה מזדעקת: "מותר לעלות על זה? מותר לעשות דבר כזה לאמנות?, אולי זה לא באמת במוזיאון?"

תלמידי שכבת ז' מבית ספר אורט ליבוביץ' בנתניה, שרק שעה קודם לכן התחילו את סיורם במוזיאון הרצליה בהאזנה לכללי ההתנהגות במוזיאון, ולאחר מכן דנו באופן שבו שואבים האמנים את החומרים מן המציאות, נתקלים פתאום בעבודת הווידיאו של גיא בן-נר. והִנה, בן נר מבצע בעבודתו מהלך הפוך, ומחזיר את יצירות המוזיאון הבלתי ניתנות לנגיעה לחיים ממשיים ופונקציונאליים.

דיאלוג במוזיאון

בכניסה לאולם הפנתה המדריכה את תשומת הלב למיקומן של היצירות ביחס לחלל וביחס ליצירות אחרות. הדיוקנאות שצייר בויאן תלויים על הקירות ומשתקפים בעבודת הרצפה  OH!, העשויה מִמַרְאָה, של אלישבע לוי. התלמידים נשאלים: "כמה אמנים לדעתכם יש פה?", וכשתלמיד עונה: "כנראה אמן אחד, כי בעבודה שעל הרצפה יש גם את העבודות שעל הקיר", מספרת המדריכה שמדובר בשתי יצירות שונות, ושואלת אם הם היו מוכנים שעבודה של חבר "תפלוש" לתוך עבודתם. מתוך הגישות השונות בנושא נוכחים התלמידים לדעת, שגם בין יצירות שאינן מורכבות ממראות משקפות, עשוי להיווצר דיאלוג , וזאת בזכות העמדת היצירות במוזיאון האחת ליד השנייה.

בהשקיפם מעבר לחלון, על "מיצב עציצים" של יעל אפרתי, (אשר העמידה שורת עציצים בתוך אדניות ומדמה מראה של רחוב טיפוסי במרכז הארץ, כאשר כל עציץ מורכב למעשה מצמד של שתילים, שאותם "שיכנעה" האמנית להיפגש ליצירת קשת המאזכרת כניסות לבתים משותפים),  תוהים התלמידים מדוע יוצרת האמנית חיקוי מוקטן למציאות – האם יש דברים שאנו רואים במציאות חיינו ולא שמים לב אליהם? למשל, נוף עירוני ההולך ונעלם, ומוקטן לממדים של מזכרת.
מאוחר יותר, כאשר הם עומדים מול יצירה נוספת של אפרתי, "נוף-ים", שואלת המדריכה מה לדעתם מעסיק את האמנית. תשובות התלמידים מרגשות: צורת נוף, הרצון ללכוד במבט דברים שונים, עיר וטבע, התפוררות. "האדם הורס. פעם היה יותר טבע." מסכמת תלמידה. את הטבע הזה רוצה אפרתי לשמר ולהזכיר.  היא בונה את המתפורר בקריעת קרטון-ביצוע,  שגם הוא נידון לכליה.

גם בעבודתו של גיא גולדשטיין Work in Process  נפגשים התלמידים עם יצירה העוסקת בהתפוררות. תחילה הם מסתכלים על התוצר המוגמר: שקיות ניילון שחורות קרועות בסגנונות שונים, התלויות על הקיר ונראות כפסלים. בהמשך, במהלך צפייה בסרטון המוקרן בחדר הסמוך, מגלים התלמידים כיצד נוצרה העבודה. גולדשטיין הכניס שקיות לכלוב של גרבילים, אחרי שגילה שהם מכרסמים חפצים כדי לחדד את שיניהם. שלושת סגנונות הקריעה נוצרו בשל האופן שבו קיפל גולדשטיין, קימט או הניח את השקיות בכלוב.
"של מי העבודה הזאת?" שואלים התלמידים "של הגרביל או של גיא גולדשטיין?"

התבוננות מול הסתכלות

בתחילת הביקור נשאלו התלמידים מי לדעתם יכול לפרש יצירת אמנות. התלמידים ענו כי כל אחד יכול לפרש יצירות אמנות: הצופה, האמן, מבקרי אמנות, אמנים אחרים, עיתונאים, אוצרים, אך יש כאלה שיש בידם יותר ידע וכלים לפענוח.

במהלך המפגש קיבלו התלמידים כלים ונקודות התייחסות להתבוננות מעמיקה יותר באמנות. מעבר לפגישתם עם היצירות עצמן, הם פגשו את האמנות כשפה, ואת הדרכים שבהן נוצרת משמעות אמנותית. המפגש יוביל, אולי, להתבוננות (הכוללת גם תובנה) מעמיקה יותר על האמנות ועל החיים.
השאלה מה מעורר בנו המפגש עם אמנות טובה נענית במגוון תשובות: חוויה אסתטית,רגשית, חושית, מחשבתית – "משהו שלא עוזב אותנו, ונותן רעיונות", כדברי אחד התלמידים.

לכניסה לאתר מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית לחץ כאן 
 

21/1/2008