האם מורים בלי רקע מקצועי באמנות יכולים להכין תלמידים למופעים?

המונח  היבש משהו "הכנת" תלמידים למופעים מתייחס למעשה לאחד החלקים החשובים, המרתקים והבלתי שגרתיים ביותר בעבודתנו כרכזי תרבות או מורים. הכוונה אינה רק לשיחות לקראת המופע, כפי שמשתמע מן המונח "הכנה", אלא גם לשיחות עם התלמידים לאחר הצפייה. כיוון שכך מוטב אולי להחליף את המונח "הכנה" בכינוי "שיח עם תלמידים סביב מופע". תנאי הפתיחה לקיומו של תהליך שלם כזה הוא, כמובן, שבית הספר יקצה מראש במערכת הלימודים זמן לשיחה שלפני ושאחרי כל מופע, ושרכז הסל יפקח על מימושו של לוח הזמנים.
  
     לעיתים קרובות מעורר השיח על מופעים חששות גדולים בקרב המורים שאמורים לקיימו. על פי רוב אלו הם המורים המחנכים, שאינם מורים לאמנות על פי הכשרתם. אין להכחיש שמציאות זו מוכתבת על ידי נתוני מערכת החינוך. אולם היא אינה בגדר אילוץ בלבד, שכן לשיח עם המחנך יש חשיבות משל עצמו: על פי רוב המורה המחנך אינו בעל רקע באמנות או בחינוך לאמנות, אך מצד שני הוא האישיות החינוכית המלווה את התלמידים לאורך השנה כיחידים וכחברה. לפיכך אין ערוך לחשיבות הדוגמא האישית שהוא עשוי לתת לתלמידיו אם יגלה עניין נלהב ביצירות אמנות וישתף בו את התלמידים. דיון ביצירות אמנות הוא אמצעי יחיד במינו להעשיר את השיח הכיתתי בהקשרים תרבותיים רחבים. שיח על אמנות נותן מקום לביטוי רגשי ואישי של תלמידים, ולהתייחסות חופשית לנושאים שאינם חלק ישיר ממערכת הלימודים. זהו שיח שמלמד את כל השותפים בו פרק בפלורליזם- בשל המקום שהוא נותן לעמדות ולפרשנויות שונות לאותה יצירה. זהו שיח שאמור להתבסס על שאלות עמוקות הנוגעות לחיינו. דרך החוויה הרגשית מעוררת האמנות סוגיות אלו בעוצמה רבה יותר מדיון יבש ותיאורטי.

      שהרי מופעי אמנות טובים פונים לאדם באשר הוא אדם, ולאו דוקא למומחה. המורה המכין אמור, כמובן, לקרוא רקע בסיסי  על המופע  כדי לצייד בו גם את תלמידיו, אך לא פחות חשוב ומרתק הוא תפקידו לעורר בכיתה דיון חי סביב היצירה. לשם כך עליו לגייס את יכולותיו כאיש חינוך המעודד אנשים צעירים לחשיבה. אבל בשלב הראשון חשוב שהמורה עצמו ישתחרר מן התחושה שהוא "בתפקיד" ויתמסר לרשמיו כצופה - צופה המתבונן ברגשות שהעלתה בו היצירה, תוהה על החלקים החידתיים שבה, מתחבט בסתירות ובשאלות שהיא מעלה, ומנסה לנסח את כל אלה בפני עצמו. בשלב הבא עליו להצביע על המורכבות שביצירה בפני התלמידים ולעורר שאלות מאתגרות, שלעיתים קרובות הוא עצמו אינו אמור לענות עליהן, ושאין עליהן תשובה חד משמעית. ככל שהמורה עצמו מתעניין יותר ביצירה כך יגבר העניין של התלמידים. עניין אמיתי מצד המורה חשוב לא פחות, ולעיתים הרבה יותר מן הידע התאורטי שיש לו על אודותיה. הובלת הדיון תוך האזנה קשובה לתגובות התלמידים היא כמובן אמנות בפני עצמה, המאתגרת את יכולותיו כמחנך.

       ובאשר לרקע התאורטי הנחוץ למורה המכין: סוגו והקפו של זה משתנים בהתאם לטיב המופע ולמורכבותו. כדי לענות על צורך זה מפיק סל תרבות ארצי חוברות מיוחדות (המופיעות גם באתר זה). החוברות עשויות במתכונת של מאמרים קצרים יחסית, המיועדים לקורא מן השורה - לא לאנשי מקצוע, וגם לאו דוקא לאנשים "בתפקיד" של מורים או תלמידים. הן בנויות במכוון כמאמרים, ולא כמערכי שיעור, מתוך הנחה שהקורא יבחר להתמקד בהבטים המעניינים אותו והנראים לו כרלוונטיים, ויתווך בינן לבין תלמידיו על פי דרכו והבנתו. הרעיון מאחורי החוברות הוא לא רק להעניק מידע, אלא גם לעורר בקורא עניין חי ואמיתי, שאותו הוא יעבד אחר כך לשיעור בכיתה בתהליך יצירתי ואישי .

      ולסיום, במקרים מסוימים אכן לא די בשיח עם המורה המחנך, ונחוץ שיתופו של מרצה מקצועי מבחוץ. כך למשל, מקיים סל תרבות ארצי מפגשים בבתי הספר עם זמרים ופסנתרן לקראת צפייה באופרה, עם מוזיקאים לקראת קונצרט קלסי, עם יוצרים מתחום התאטרון לקראת הצגות מורכבות במיוחד, ועוד. סוג זה של פעולות הכנה אינו בהכרח חלק מרפרטואר קיים: בתי ספר או רכזים יישוביים יכולים ליזום פעולות כאלו סביב מופע המצדיק זאת, ולפנות למטה הסל לצורך בנייתן. רכזים ומורים המעוניינים להביא בפני תלמידם מופע מורכב, הדורש הכנה מקצועית, מוזמנים לפנות למטה הסל בעוד מועד לצורך חשיבה משותפת בנושא. למותר לציין, שגם כאשר התלמידים פוגשים מרצה חיצוני לקראת המופע, נחוצה שיחה של המורה עם תלמידיו לאחר הצפייה.    

הכתבה הבאה בנושא תעסוק בנושא: הכנה לפני/עיבוד אחרי - מה מטרתו של כל אחד מהם?

15/10/2007