זה לא קולנוע שמתפקד כהקלה לפני השינה

"'שביל החלב' הוא סרט נפלא ומרגש," אומרת גלוריה, מורה מתיכון מר אליאס באעבלין. "הסיפור עצמו, עבודת הבמאי, השחקנים – שהם מצוינים וברובם מוכרים; מוחמד בכרי, יוסף אבו ורדה, מכרם חורי, סוהיל חדד... חלק מהתלמידים ניגשו לעלי נאסר בסוף המפגש ורצו להמשיך לדבר איתו. הסרט היה לכיתות י"א, אבל נכנסו גם תלמידים מי"ב, אחרי בחינת בגרות שהייתה להם, ושאלו למה לא מביאים גם להם סרט כזה ומפגש עם היוצר. אחת הבנות אצלנו, שגרה במג'דל כרום ומתנדבת שם, ביקשה להקרין את הסרט גם בכפר שלה. זה לא סרט רגיל, זה לא מסוג הסרטים שאנחנו רגילים אליהם מהטלוויזיה. היו תלמידים שהיה להם קשה, שהסרט היה להם ארוך מדי. היה בולט שלתלמידים שלומדים סוציולוגיה, למשל, היה יותר קל לקחת חלק בדיון, מה שחידד את ההבנה שצריך להכין את התלמידים לקראת מפגש מהסוג הזה."

הרבה שאלות שאלו התלמידים את עלי נאסר. הם רצו לדעת איך מפיקים סרט, על העבודה עם השחקנים, ולמה הוא קרא לסרט "שביל החלב". "שביל החלב זה קודם כול התופעה בשמים," הוא ענה. "אצלנו, בקיץ, הפלאחים לוקחים את הקציר מהשדה לכיכר הכפר. בדרך הזו שבין השדה לכפר נופלים הקש והקמח, והשביל של הכפר נהיה דומה לשביל שבשמים. זו תקופה שהפלאח רגוע, אופטימי. יש לו לחם. שביל החלב הוא שביל האהבה. שביל האופטימיות."

הסרט "שביל החלב" מספר את סיפורו של כפר ערבי בגליל בשנת 1964, כמיקרוקוסמוס של החברה כולה. דרך סיפורו של מברוק (השחקן סוהיל חדד), ליצן הכפר, פועל פשוט וקשה יום, מוצג סיפורו של הכפר על רקע שלטונו של המוכתר (מכרם חורי). בסרט מזימות ותככים, ידידות ואהבה ומלחמת קיום, ומאבקים פנימיים שהם הרסניים לא פחות מהדיכוי שבא מבחוץ. תושבי הכפר, במודע או שלא במודע, מחפשים אחר "שביל החלב" – שביל החיים שבעבר הביא להם ברכה. הסרט זכה בפרס התסריט הישראלי הטוב בפסטיבל ירושלים 1997 והשתתף במספר פסטיבלי סרטים בינלאומיים.

על העבודה עם הבמאי עלי נאסר ועל גדולתו, סיפר בריאיון לערוץ 2 סוהיל חדד: "...ועוד פעם אנחנו משחזרים בשקט, בשקט, כשאף אחד לא שומע, חלק מהעבודה, חלק מהתהליך, מי זה מברוק, ולאט לאט הוא עוטף אותי באווירה ומכניס אותי. ואני מסתכל על הפנים שלו ואני רואה אותו עם דמעות בעיניים ואני מתחיל לבכות מולו גם כן. הוא נותן הוראה למצלמה ומצלמים בשקט בשקט. כולם מסביב שקטים ואנחנו נכנסים לסצנה הזאת."

"הרגשתי שהתלמידים באעבלין התרגשו מאוד מהסרט," מספר עלי נאסר. "גם בנצרת, שם הקרנתי את הסרט בפני תלמידי תיכון לפני מספר חודשים, הוא התקבל בהתרגשות. אף אחד לא יצא באמצע. היה שקט מוחלט ומחיאות כפיים אחר כך. בתחילת דרכי הקולנועית חשבתי שקשה מאוד לעשות סרט. היום אני רואה שלתווך את הסרט לילדים זו משימה קשה לא פחות. ילדים במגזר הערבי חונכו על מלודרמה קלה. אני תמיד מזהיר – בסרט שלי צריך לשים לב לכל מילה, זה סרט אמנותי. גם התלמידים מבינים שהם מול קולנוע אחר, זה לא קולנוע שמתפקד כהקלה לפני השינה, זה סרט שמעורר הרבה מחשבה ושיח. יש פה חיי כפר, ואנשים שמחפשים קצת נחת בחיים אחרי תקופה קשה של ממשל צבאי, תקופה שלא מוכרת לתלמידים. זה סרט על החולשות האנושיות ועל האנושי והיפה. התלמידים שראו את הסרט הרגישו שהם מקבלים מנה גדושה של תרבות. יש להם במאי וסרט. כל ההתלבטויות יכולות להיות חשופות בפניהם.
אני מרגיש שתלמידים רעבים לקולנוע כזה. אני רוצה לתת להם כלים לראות דברים אחרת. אני רוצה שהתלמידים יכירו את התרבות שלהם, שיבינו שיש תרבות רצינית, טובה ויפה ושצריך להתגאות בה ולנצל אותה לדיאלוג, לדו-שיח בין שתי התרבויות – הישראלית והפלסטינית. אני יודע מה קורה בטלוויזיה ומה במציאות. אני לא רוצה שילדים יתעסקו עם תרבות שמורידה מערכם ומראיית עולמם היצירתית."