החיים הם חלום

תאטרון החאן

מחזה מאת קַלְדֶרוֹן דֶה לָה בַּרְקָה
נוסח עברי: מאיר ויזלטיר
בימוי: מיכאל גורביץ'
מוזיקה: יוני רכטר
עיצוב במה ותלבושות: פרידה קלפהולץ
תאורה: רוני כהן

המחזה החיים הם חלום מאת המחזאי הספרדי קלדרון דה לה ברקה, נכתב לפני כ-350 שנה, אבל הוא מעלה שאלות המעסיקות צופי תאטרון בכל הדורות. אחת הדרכים לפרש את המחזה הצבעוני וסבוך העלילה הזה ולקרבו לקהל צעיר היא לראות בו מחזה העוסק בתהליך ההתבגרות - אותו מַעבר מילדות לבגרות, שבמהלכו מנסים הנער והנערה למצוא את מקומם בתוך המשפחה והחברה שבהן הם חיים: להכיר את עצמם ביחסיהם עם הזולת, את רגשותיהם ואת רגשות ה"אחר", את יכולתם ואת גבולותיהם. המחזה מעלה שאלות גם על הורות ועל חינוך: עד כמה מעורבים בחינוך שאנו מעניקים לילדינו דעות קדומות או רצון לשליטה; כיצד לכוון את הנער מבלי לשבש או לדכא את התנסותו העצמאית בחיים; כיצד ללמדו על מגבלות המציאות, ועם זאת לאפשר לו לחלום, לדמיין, לקוות; המחזה עוסק גם בעוולות שגורמים שני הצדדים זה לזה ולוּ גם בתום לב, בטעויות שהם עושים מתוך אהבה – וביכולת לסלוח עליהן. במאמר זה נצביע על מאפיינים סגנוניים עיקריים של המחזה, ועל נושאים מרכזיים שהוא מעלה.

פדרו קלדרון דה לה ברקה (1600-1681) הוא מגדולי המחזאים הספרדיים בני המאה השבע עשרה. הוא נולד במדריד למשפחה אריסטוקרטית ולמד באוניברסיטאות אַלְקָלָה וסָלָמַנְקָה. מחזהו הראשון של דה לה ברקה הוצג בארמון המלך כשהיה בן 23. לאחר שירות צבאי באיטליה ובפלנדריה חזר למדריד וביקש להקדיש את חייו לתאטרון. במקביל ניהל קריירה כאיש דת: בשנת 1651 הוסמך לכמורה, ומשנת 1663 ועד מותו שימש בתפקיד הכומר המלכותי. דה לה ברקה כתב מאה ועשרים מחזות חילוניים ודתיים ושמונים אוטו סַקְרַמֶנְטָלס , ונחשב, לאחר לוֹפֶּה דֶה וֶגָה (1635-1562), למחזאי הבולט ביותר של תור הזהב הספרדי.
  כתיבתו של דה לה ברקה, בדומה לכתיבתם של יתר מחזאי התקופה, היתה כפופה למסורת ספרותית שהכתיבה כללים נוקשים של מבנה וסגנון. בהיותו מחזאי גדול הפליא דה לה ברקה לנצל את המסגרת הזאת לצרכיו. מחזותיו החילוניים (ובכללם החיים הם חלום) נכתבו על פי הדגם של הקומדיה הברוקית.  צורה זו כתובה בשורות חרוזות, ועלילתה מחולקת לשלושה ימים בהתאם לשלושת חלקי העלילה: אקספוזיציה (פרישת הנתונים שמהם נוצרת העלילה), התפתחות וקטסטרופה (האסון שמביא למהפך בעלילה ולסיומה). לתוך מבנה בסיסי זה ניתן ליצוק סוגים שונים של עלילות (שאף הם מבוססים על תבניות מסורתיות): עלילות רומנטיות, עלילות של תככים ונקמה, עלילות "הגלימה והחרב" המציגות באופן הומוריסטי את חיי החצר ומנהגיה, עלילות מחיי הכפר, עלילות מיתולוגיות ועלילות מחיי ישוע או הקדושים הנוצריים.
        דה לה ברקה אינו יוצא נגד השקפות הממסד הקתולי או נגד האידיאולוגיה המלוכנית של זמנו. ייחודו הוא בכך שהוא משתמש בכל אלה כמסגרת לחשיבה על שאלות יסוד פילוסופיות, כגון המאבק בין היצר לתבונה או בין התשוקה לנאמנות. האהבה היא הכוח המניע במחזותיו, אך מופיעים בהם גם ערכים יסודיים אחרים – האמונה, הלאומיות ובעיקר הכבוד – המובילים למאבקים אלימים ולעימותים הרי אסון.
    דה לה ברקה מצטיין בבניית סיטואציות דרמתיות מרתקות ובחיבורן לשרשרת עלילה סבוכה, תוך ערבוב בין יסודות טרגיים, קומיים ופַּסטורליים.  דמויותיו מתחלקות על פי החלוקה המסורתית לשישה טיפוסים עיקריים: המלך, האב, הצעיר האציל, הנערה, המשרתת והמשרת הקומי – הלא הוא הבּוּפוֹן. פיתוח הדמויות מתבצע על ידי קילוף מסכות, כלומר בתהליך קריעה הדרגתי של הרובד הגלוי, שבמהלכו כל אחת מהדמויות מגיעה להבנה מעמיקה יותר של מניעיה היא ושל תוצאות פעולתה. דרך דיאלוגים פיוטיים ושנונים מציג דה לה ברקה את חיי החברה של תקופתו, על המוסכמות והמנהגים האופייניים להם, ומצביע בדרך מפורשת או מרומזת על המניעים הנסתרים של דמויותיו. 
    
על החיים הם חלום

... בעולם המשונה הזה, לחיות פירושו לחלום, וכל אחד מאיתנו אנוס לחלום את מה שהוא, עד שיקיץ מזה. המלך חולם שהוא מלך, והוא חי לו באשליה הזאת, מצווה, שולט, מדיח; וכל תהילתו כתובה על חול, והמוות הופך אותה לאפר. מי האיש שירצה למלוך, אם יֵדע מראש שהמלכות היא חלום, וסופו להתעורר בחלום קר של מוות? העשיר חולם על נכסיו, העני חולם את עוניו, האדם המצליח חולם על הצלחה, והאדם העמל חולם על תקווה, המענה והמעונה שניהם חולמים, חלום על כאב, כל אדם חולם את חייו. ואני חולם שאני מוטל כאן, כבול באזיקים, וחלמתי חלום אחר, מלא פאר והדר. אז מה הם החיים האלה? הכל רק הזיה, אשליה, צל חולף, בדיה מצוצה מהאצבע. כל הישג אינו אלא חלום, כי כל החיים הם חלום. והחלומות הם רק חלומות.

[זיגיסמונד,  החיים הם חלום מערכה שנייה, תמונה שנייה. תרגום: מאיר ויזלטיר]

       המחזה החיים הם חלום הוא מיצירותיו הפילוסופיות הגדולות של דה לה ברקה, ואחת מיצירות המופת של התאטרון בכל הזמנים. הוא עוסק בקונפליקט בין יצריו של האדם לבין כוחה המעצב והמרסן של התרבות, ומעלה שאלות על חופש הבחירה מול גורמים חיצוניים הקובעים את גורלנו. במחזה שזורות זו בזו שתי עלילות: סיפורו של זיגיסמונד, הבנוי כ"מחזה מוסר"  וסיפורה של רוֹזַאוּרָה, הבנוי במתכונת "הגלימה והחרב". שתי העלילות מהדהדות זו בזו ומצטלבות ונקשרות זו בזו באופן גורלי המוביל לפתרון המחזה.
במרכז העלילה הראשית עומדים המלך בזיל, שליט פולין, ובנו יחידו זיגיסמונד. עלילת המחזה נפתחת ביום שבו אמור בָּזִיל הזקן, מלך פולין, למנות לעצמו יורש. מדברי המלך אנו למדים שיש לו בן בשם זיגיסמונד, אך הלה הורחק מן הארמון עוד בהיותו תינוק בנסיבות בלתי רגילות: לקראת הולדת הילד, כך אנו למדים, חלמה המלכה חלום מבשר רעות, וזמן קצר לאחר מכן מתה בלידה. בעקבות אלה בדק המלך את מערך הכוכבים. תחזיותיו העלו שהרך הנולד יהיה בעל אופי הרסני ויסכן את בית המלוכה ואת פולין. לפיכך כלא המלך את בנו זיגיסמונד במגדל שניצב בלב שטח שומם, והניחוֹ לגדול בבדידות מזהרת. רק המורה קְלוֹטָלְד, אציל מחצר המלך, הורשה ללוותו ולעקוב אחר התבגרותו. בתחילת המחזה חוזר המלך ומהרהר בעתידו של בנו. אמנם הוא יכול לבחור כיורש באחיינו אַסְטוֹלְף, דוכס מוסקווה, או באחייניתו, הנסיכה אֶסְטְרֶלָה, אך הוא מחליט להעמיד בניסיון את בנו ולבדוק אם צדק בתחזיתו. הוא מבקש מהמורה קְלוֹטָלְד להעביר את זיגיסמונד לארמון בעודו ישן, ולגלות לו את דבר זהותו המלכותית כאשר יתעורר. מרגע זה מתחיל המבחן: אם ינהג הנער כראוי לנסיך, יישאר בארמון ויזכה במלוכה, אך אם יתגלה טבעו כמסוכן, יורדם ויוחזר למגדל לעולמים; כאשר יתעורר, יספרו לו שהביקור בארמון לא היה אלא חלום.
העימות המתפתח בין זיגיסמונד לבין אביו המלך, המשעבד את גורלו למערך הכוכבים, מעלה מגוון של סוגיות; זהו העימות בין היוצר לבין יציר כפיו, הן במובן הדתי (נושא מרכזי ביצירתו של דה לה ברקה, ובעיקר במחזהו התאטרון הגדול של העולם) והן במובנים אחרים, כמו היחס בין אבות ובנים; עימות זה גם מייצג את הסכנות הטמונות בשלטון האבסולוטי ובגישה הפטריארכלית, גישתו של השליט המתערב באופן מרחיק לכת בחייהם של הכפופים לו. האמנם ניחן זיגיסמונד בטבע הרסני, או שמא אלימותו נובעת מן הסבל ומן הבדידות שנכפו עליו? המחזה רומז אפוא על  קשר סיבתי בין אלימות לסבל, ואינו רואה בה רוע מולד. קישור סיבתי זה מעלה שאלות ערכיות, פסיכולוגיות, פוליטיות ומטפיזיות, שאף כי הן מנוסחות במונחי המאה השבע עשרה, ניתן לתרגמן לשאלות המעסיקות אתנו כיום. מתוך כל אלה מעלה המחזה את שאלת החרות האישית והבחירה החופשית.

גיבורת עלילת המשנה היא רוֹזַאוּרָה, בת אצילים ממוסקווה, המגיעה לחצר המלכות של פולין. רוזאורה באה כדי למצוא את מאהבה, אַסְטוֹלְף, ולנקום בו על שנטש אותה ופגע בכבודה. אביה של רוזאורה, הנמנה עם אנשי החצר של מלך פולין, אף הוא נטש את אמה לפני שנולדה. מסעה של רוזאורה בעקבות המאהב הבוגד הוא גם מסע חיפוש אחר האב הנוטש. עם הגיעם לפולין תועים רוֹזַאוּרָה ומשרתה קְלָרִין בהרים, ומגיעים במקרה למגדל המבודד שבו כלוא זיגיסמונד. רוזאורה פוגשת את הנסיך הבודד, וליבה נכמר עליו. בעודם משוחחים על מר גורלם, מגיעים קְלוֹטָלְד ואנשי המשמר כדי לקחת את הנסיך לארמון המלך. הוא מגלה את שני הנוכרים שחדרו למגדל ללא רשות ושולח גם אותם לארמון, כבולים באזיקים. כך נפגשים חייהם של שני הצעירים המיוסרים,  ומכאן מתחיל דה לה ברקה לארוג את עלילת החיים הם חלום.
     בעלילת המשנה מוצג העימות בין האישה לגבר. צירה העיקרי של עלילה זו הוא מהלך חוזר של נטישה ובגידה ופגיעה בכבודה של האישה, כפי שמספרת רוזאורה, לאחר שעזב אותה אסטולף אהובה:

נתקפתי טירוף, רציתי למות. אמי הבינה מה עובר עלי. היא אמרה לי, "צאי לפולניה. אלצי אותו להתחתן אתך, או שתהרגי אותו… בחרב של אביך" … היא הלבישה אותי בגדי גבר ואמרה, "הראי את החרב הזאת לאנשי האצולה בפולניה. אחד מהם יזהה אותה וינהג בך יפה, כי את בתו". אני כל כך רוצה לפגוש את אבי ולהגיד לו כמה אני שונאת אותו.

הלהט בדברי שתי הנשים נובע לא רק מהכאב והעלבון האישי, אלא גם מהשפעתן מרחיקת הלכת של נטישות אלו על גורלה כאישה בחברה שבה היא חיה. על פי הערכים והמוסכמות של התקופה, נטישת אישה על ידי מאהבה עלולה להרוס את מעמדה החברתי ואת סיכוייה לחיי משפחה, שהם גם ייעודה הבלעדי. הגבר, לעומת זאת, חופשי לנהל קשרים רומנטיים ולנתקם כרצונו. לפיכך תלוי גורלה של האישה תלות מוחלטת בשינויי הטעם והחשק של הגבר. סביב מצב דברים בלתי שוויוני זה מתעורר במחזה סבך של רגשות ותשוקות, המתבטאים במונולוגים ובדיאלוגים נוקבים, שחלקם בעלי נימה רצינית וחלקם קומיים. המגבלות החברתיות על חירותה של רוזאורה כאישה מקבילות למגדל האבן הכולא את גיבור העלילה הראשית. עוצמתן כה רבה, שהיא יכולה לחמוק מהן רק על ידי התחפשות לגבר ונטישת זהותה האמיתית. עלילה זו, מעבר לשיקוף מצבה של האישה הספרדית במאה השבע-עשרה, בוחנת את מקומם של אילוצים ולחצים חברתיים בעיצוב גורלו של הפרט. כך מוסיפה העלילה המשנית עוד זווית התבוננות בשאלת הבחירה החופשית: בעוד שבעלילת זיגיסמונד הגיבור מתבגר ומתעצב  בבדידות מסוכנת, ללא כל מגע חברתי, בעלילת רוזאורה הגיבורה נאבקת במוסכמות חברתיות המאיימות להמיט עליה אסון.  
החיים הם חלום הוא כאמור, קומדיה ברוקית. בז'אנר זה העלילה מבוססת תמיד על כפילות – עלילה ראשית ועלילה משנית הקשורות זו לזו ומהדהדות זו בזו. כפילות העלילה מאפשרת זוויות התבוננות שונות על נושא משותף, המופיע בשתי העלילות. ריבוי זה של נקודות ההסתכלות מעניק לסצנות ממד של עומק, בדומה למשחקי האור והצל בארכיטקטורה, בציור ובפיסול מתקופת הברוק.
ואכן יש מכנים משותפים מהותיים בין שתי העלילות בהחיים הם חלום – הראשית והמשנית. שתיהן מגוללות את סיפור התבגרותם של נער ונערה במערכת מלוּכנית סגורה. זהו עולם שבו ערכים חברתיים נוקשים, דת, אסטרולוגיה ואמונות מיסטיות קובעים את גורלו של הפרט (בשתי העלילות גם כרוך הגורל הפרטי בגורל הלאומי: סיפורו של זיגיסמונד נטוע בגורלה של פולין, ואילו סיפורה של רוֹזַאוּרָה קשור במערכת היחסים בין פולין ורוסיה); בשתי העלילות מעומתת התבונה (אהבת המתמטיקה והמדע של המלך, למשל) עם חיי היצר (התשוקה, תאוות הכוח ותאוות הנקם של זיגיסמונד); ובשתיהן מוצגות צורות התייחסות שונות לנושאים שתופסים מקום מרכזי בתקופת ההתבגרות: כיבוד אב ואם, לקיחת אחריות וכוחה המניע של האהבה. בסופו של דבר, בשתי העלילות מגיע הקונפליקט הערכי לידי פתרון מאוזן. סיום המחזה מייצג את התפיסה שלפיה האנושיות במיטבה טמונה במציאתו של שביל זהב – באיזון בין שני צידי העימות, המושג באמצעות מודעות, הבנה וסליחה.
         כמקובל בקומדיה הברוקית, החיים הם חלום משלב יסודות מז'אנרים שונים. המהפכים שעובר זיגיסמונד הם משל למצבו הקיומי של האדם, משל בעל תבנית נוצרית טיפוסית של הכרה בטעות, חרטה, קבלת מחילה וגאולה. אלא שבמחזה זה, להבדיל ממחזות המוסר הפשטניים של ימי הביניים, פיתח דה לה ברקה מטפורה מורכבת, רבת פנים וטורדת. מורכבות זו ניכרת בעיצוב דמויות הגיבורים, המושפע בעליל מן הטרגדיה היוונית: אלה הן דמויות הנקרעות בין ערכים סותרים שלא ניתן להכריע ביניהם.

כדאי לציין כאן שני מאפיינים סגנוניים חשובים של החיים הם חלום , אף שהללו במידה רבה לא השתמרו בעיבוד המחזה לעברית: בתור קומדיה ברוקית מאופיין המחזה במבנה מסורתי נוקשה. הניגוד בין מבנה נוקשה זה לבין הספקות הכוססים הנוגעים לשאלת החירות מוסיף ממד של עניין ליצירה. כמו כן, שפתו הפיוטית של המחזה עשירה בדימויים מעולם הטבע: בעלי חיים, אבני חן, השמיים והכוכבים. נפש האדם מדומה לאבן חן מלוטשת בנזר הבריאה, שעה שגופו מוצג ככלי מלא ביצרים פראיים שזקוקים לאילוף והכנעה. הדימויים הללו יוצרים קשר בין הדמויות לטבע, ומשַווים ממד קוסמי לעלילה. הניגוד בין טבע ותרבות, המומחש בדימויים לשוניים אלה, מועצם על ידי זירות ההתרחשות במחזה: העלילה נעה בין הארמון המעודן והמתוחכם לבין הישימון הפראי שבו העביר זיגיסמונד את נעוריו.

****

ההצגה של תאטרון החאן אינה מעלה את המחזה המלא, אלא עיבוד מקוצר שלו. העיבוד נועד להתאים את הקצב והסגנון של המחזה לקהל הישראלי בן זמננו. הנוסח העברי, שנעשה על ידי  המשורר והמתרגם מאיר ויזלטיר, שואף במידת מה לשמור על אופיו הפיוטי של הטקסט, אך גם מקנה לו אופי עכשווי.

    מרבית ההפקות התאטרוניות של החיים הם חלום הן הצגות מרובות משתתפים על בימות גדולות ועשירות בתפאורה. ההפקה בתאטרון החאן, לעומת זאת, נערכת על במה קטנה, על כל המגבלות הכרוכות בכך. תוך שיתוף פעולה עם המעצבים והשחקנים יוצר הבמאי שפה תאטרונית מינימליסטית. המרכיב המרכזי בעיצוב הבמה הוא מנסרות מסתובבות. "המנסרה המסתובבת", מסבירה מעצבת הבמה פרידה לנגהולץ, "היא אלמנט עתיק יומין שבו השתמשו בתאטרון האירופי במאות הקודמות. בכל מנסרה יש שלוש דפנות, ולכל דופן צבע שונה, המייצג מקום וזמן. יכולת הסיבוב של המנסרה מאפשרת את העברת ההתרחשות הבימתית ממקום למקום ומזמן לזמן במהירות, ודמיונו של הצופה הוא שתורם לבניית המרחב הבימתי החדש. השילוב בין המנסרות העתיקות לבין הדימויים החזותיים המודרניים יוצר תחושה של ישן מול חדש, של עתיק מול מודרני. בנוסף מוצגת על הבמה ציקלורמה – מסך אחורי בצורת חצי קשת, שעליו מוקרנים גרמי השמיים כמו בתוך פלנטריום. תאורה זו מעניקה תחושה שמימית מסתורית על רקע המונולוג של המלך, המתאר את תנועת גרמי השמיים שבה צפה ביום הולדתו של בנו, זיגיסמונד". עיצוב הבמה הסמלי מתבטא גם בשימוש ברהיטים ובאביזרים: כך למשל, אופניים מייצגים סוס, ובובת ציפור המרחפת ליד מיטת הילד הישן מייצגת את המעוף לעולם החלום; בד כחול שנפרש על הבמה מדמה נהר ומשמש מקור לא אכזב ליצירת דימויים ויזואליים נוספים. בה בעת הוא מאפשר לדמויות להתגלות מתוכו ולהיעלם במעמקיו, ואז חוזר ומתגלגל בדימוי אחר.
      לצד הקיצורים הרבים בטקסט הוסיף הבמאי, מיכאל גורביץ', פרולוג ואפילוג ללא מילים, המשמשים כמסגרת למחזה. בקטעים אלה נראה אב המשכיב את בנו לישון בחדר הילדים. במהלך המחזה נוכח הילד על הבמה כעין צל, כפיל בלתי נראה של זיגיסמונד, וצופה בעלילותיו. באפילוג הוא מתעורר ומחבק את אביו. שתי הדמויות אינן לקוחות מן המחזה עצמו, והן ספק מודרניות, ספק על-זמניות. מסגרת זו מדגישה את נושא היחסים בין אב לבנו, ואת הממד העל זמני שלו. נוסף על כך, לדברי הבמאי נועדה המסגרת "להדגיש את הממד החלומי בסיפורו של זיגיסמונד, שבהצגה זו אינו אלא החלק הפראי, המודחק, בנפשו של הילד". במחזה של דה לה ברקה שבוי הנסיך המתבגר בפרדוקס שאינו פתיר למעשה: הוא אינו יודע אם הוא ער, או שמא הוא רק חולם שהוא ער, ואם כן, אין הוא יודע אם יתעורר אי פעם, מתי ולמה. התחבולה של אביו להוציאו מן המגדל ולהחזירו אליו בעודו ישן מכניסה אותו למצב מתמיד של אי וודאות. המסגרת שיצר גורביץ', לעומת זאת, מעניקה למחזה סיום ברור יותר: הילד מתעורר, והחלום מגיע אל סיומו. בכך מוותר הבמאי במידת מה על טשטוש הגבולות המכוון בין ערות לחלום במחזה של דה לה ברקה, ועל הממד הפילוסופי שמאחוריו.

סל תרבות ארצי - הוצאה לאור
מנהלת התכנית - ברוריה בקר

סדרת פרסומי הכנה
אודות מופע/תאטרון
עורכת ראשית:לאה דובב

החיים הם חלום - גירסת word