דבר אופטימי, כתיבת ספרים לילדים

אז למה אנחנו אוהבים לדעת שסיפור הוא אמיתי, ובכלל - עד כמה סיפור הוא באמת אמיתי, ומה ההבדל בין כתיבה עיתונאית לכתיבת ספרים, ואיפה סופרים אוהבים לכתוב, ולמה דווקא כתיבה לילדים, והאם ילדים ומבוגרים יכולים ליהנות מאותו הספר… אלה הם מקצת מן הנושאים שעלו לדיון במפגש של תלמידי כיתות ז' ו-ח' מבית הספר שיפמן שבטירת הכרמל עם הסופרת תמי שם טוב.

הרבה אורחים הגיעו ביום רביעי (21 במרץ) לתיכון שיפמן הממוקם על צלע הר הכרמל. אורחים מזמנים רחוקים, כמו מרי, ילדה מכשפה מהמאה ה-17, גיבורת ספרה של סיליה ריס ("מכשפה", הוצאת כתר). אורחים בני זמננו כמו מתי, גיבורת "מהפכת התפוזים של מתי", ילדה שלא מצליחה ללמוד לקרוא ולכתוב – אותה ילדה שתמי תמיד רצתה לכתוב עליה כי זה הסיפור האישי שלה עצמה (הקיבוץ המאוחד). והגיעה גם ליניקה – ילדה יהודייה שהוחבאה בכפר בהולנד במלחמת העולם השנייה והיום היא   בת 74 שנה, גיבורת הספר "ואיך קוראים לך עכשיו", (הוצאת דביר), שיצא לאור בימים אלה.

תמי שם טוב, סופרת ילדים (ילידת 1969), כבר הספיקה לכתוב ארבעה ספרים. ספרה הראשון, "רק בשביל מילי" (הקיבוץ המאוחד), זיכה אותה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער, ואת "מהפכת התפוזים של מתי" (הקיבוץ המאוחד), היא המחיזה להצגת ילדים. לא מזמן חזרה מהולנד, ממסע משותף אל אותם מחוזות של פעם, עם נילי גורן, הלוא היא ליניקה, גיבורת ספרה האחרון. תמי סיפרה לתלמידים על התהליך של לקחת משהו אמיתי ולהפוך אותו לסיפור, על הערבוב שבין המציאותי לדמיוני (הנשען גם הוא על תבניות מוכרות) היוצר את מעשה האמנות, ועוד.

"למה את כותבת דווקא לילדים?" שאלה אחת התלמידות.
"זה קרה במקרה," סיפרה תמי. "תוך כדי כתיבה הבנתי שהספר פונה לילדים בגיל של הגיבורים, 13-12, שזה העולם שלהם. התחלתי לקרוא הרבה ספרי נוער, והתאהבתי בז'אנר. כתיבה לילדים עוזרת לשמור על אופטימיות. היא מוציאה את הטוב מכל סיטואציה, אפילו כשכותבים על השואה. כתיבה לילדים ולנוער שומרת על החיוביות שלפעמים הולכת לאיבוד בכתיבה למבוגרים."

"המפגש היה מעולה, הילדים נהנו, הקשיבו ושאלו שאלות ללא הפסק," אומרת חלי לוי אלדר, רכזת סל תרבות טירת הכרמל.

ככה הכול התחיל. "כתבתי את המשפט 'קוראים לי יובל, אבל בבית תמיד קראו לי יובלי…' והייתה לי הרגשה שיש לי התחלה של סיפור." "קוראים לי יובל, אבל בבית תמיד קראו לי יובלי, בכיתה יובי ורק מילי קראה לי יו-יו. הסיפור הזה הוא קצת עלי ובעיקר על בת הדודה שלי, מילי, והוא התרחש בקיץ אחד, כשהייתי כמעט בן 13 ומילי כמעט בת 12. קצת מוזר לי לכתוב את הסיפור הזה כי מבין שנינו, מילי – שלמדה איתי באותו בית ספר, גרה מולי באותה שכונה בגבעתיים והייתה החברה הכי טובה שלי בעולם – הייתה זו שכותבת סיפורים. באותו קיץ כתבה מילי את הסיפור האחרון שלה, ובגללו התחילה ההרפתקה הקיצית הבלתי נשכחת של מילי ושלי…" ("רק בשביל מילי", הוצאת הקיבוץ המאוחד).