זיכרון דברים

להקת המחול הקיבוצית
כוריאוגרפיה, עיצוב במה ותאורה: רמי באר
עיצוב פס-קול: אלכס קלוד
תלבושות: לילך חצבני, אפרת רודד ז"ל

"זיכרון דברים אינו עבודה על השואה", כותב רמי באר, הכוריאוגרף שיצר את מופע המחול זיכרון דברים עם להקת המחול  הקיבוצית (1994). עם זאת, אין ספק שנושא השואה נוכח במופע הזה לכל אורכו. רעשי הרכבות הבאות וההולכות, קריאות "ראוס" ("החוצה"  בגרמנית) הנשמעות מהרמקולים, ודרגשי העץ ההופכים לרגעים למתרסים נגד ירי – כל אלה הם רק חלק מהדימויים המתקשרים בתודעתנו הקולקטיבית לנושא השואה. מדוע אם כן טוען באר שיצירתו זו אינה "מתארת" את השואה? בהמשך הוא כותב: "זוהי עבודה שבעזרת קשרים אסוציאטיביים, רגשיים ומחשבתיים מטפלת בחומרים המתייחסים לחיים ולמציאות העכשווית. ברקע, הזיכרון האישי והזיכרון הקולקטיבי נמצאים תמיד בתודעה".
        כל תיעוד של מציאות הוא חלקי, ועובר דרך מסננת של פרשנות; במקרה של אירועים  היסטוריים, נוסף גם הקושי של מרחק הזמן, ושל טיבן העקיף של העדויות שמתוכן אנו מרכיבים את תמונת המציאות שהיתה. גם אם מדובר באירועים מן העבר הקרוב יחסית, כמו תקופת השואה, אין בידינו אלא מסמכים, צילומים ועדויות בעל פה ובכתב. לפיכך, האמן או ההיסטוריון לא יוכל לעולם ללכוד את מכלול ההוויה של אותו אירוע, ולהתחקות באופן שלם אחר התרחשותו. אפילו הצגת העובדות החיצוניות, היבשות כביכול, כרוכה בתהליך פרשני (כולל, למשל, ניסוח שאלות המחקר, ואופן הסינון והמיון של הממצאים ההסטוריים שיוצגו במחקר).  לפיכך מובן, שאם מנסים לשחזר גם את ההגיון הפנימי שהנחה את הנפשות הפועלות, אין מנוס ממתן פרשנות, ולא ניתן לטעון לאובייקטיביות.
      במסגרת המגבלות הללו בוחר רמי באר לעסוק בנושא שיש ביכולתו לטפל בו כאמן: האופן בו אנו זוכרים את השואה,  האופן בו תפיסות עכשוויות מעצבות את הזיכרון הקולקטיבי שלנו. כלומר, באר מציב את השואה כבסיס להתייחסות, אבל באמצעותה הוא שואל שאלות על טיבו של זכרון השואה בארץ, ועל המתח בין זכרון אישי לזכרון קולקטיבי בכלל.
        זכרון דברים הוא פרוייקט שאפתני ואף יוצא דופן בנוף המחול העכשווי. זאת במיוחד לנוכח העובדה, שרוב עבודות המחול העכשווי הן יצירות מופשטות ביחס לחלל, לזמן ולעיתים אפילו לנושא בו הן עוסקות (כלומר, לעיתים הן עוסקות במשחק צורני מופשט, ובמקרים אחרים היוצרים אמנם מצהירים על נושא כלשהו, אך  במונחים  כלליים מאוד).

זיכרון אידיאולוגי ואמנות
       על מנת לדון באופן שבו זיכרון דברים עוסק בנושא הזיכרון, יש לומר כמה דברים על ייצוג השואה ועיצוב זכר השואה בישראל. הממסד הרשמי מאז קום המדינה, ובראשו מערכת החינוך, רתם את זיכרון השואה להצדקת המפעל הציוני: הוא הציג את השואה  כפרשה היסטורית שניתן להפיק ממנה לקח אידיאולוגי. הדיון בשואה במסגרות אלו מתמקד בתוצאה הסופית של התהליך, ובמשמעויותיו לגבי גורל העם היהודי. על פי אידיאולוגיה ממלכתית זו הייתה השואה שיאו של תהליך בלתי נמנע ואף ניתן לחיזוי של ישיבת היהודים בגלות. אלא שהדיון אינו מתעמק בתהליכים שגרמו או אפשרו את השמדתם של 11 מיליון בני אדם (ובהם לא רק יהודים אלא גם מיעוטים אחרים כמו צוענים, הומוסקסואלים ובעלי מום) בלב התרבות המערבית. הדיון הפורה המתנהל בעולם על התפקידים שמילאו גורמים שונים במציאות של אותם ימים, ועל האופן שבו הביאו יחסי הגומלין ביניהם ל"פתרון הסופי", נדחק  בישראל לטובת התבנית האידיאולוגית הקבועה של "השואה והגבורה".
         המונופול של מוסדות המדינה על עיצוב זכר השואה יצר שורה של עוולות ברבדים שונים. יותר מכל נפגעו מכך ניצולי השואה עצמם. כידוע, נבנתה האידיאולוגיה הציונית על שלילת הגלות. כל העולים ארצה נדרשו להתנער מזהותם הקודמת, ולאמץ את זהות היהודי החדש, החזק והעומד על רגליו. לפיכך הדחיקו  העולים הללו את זהותם הקודמת, או נאלצו להסתירה ולחיות חיים כפולים. במסגרת אידיאולוגיה זו תוייגו  ניצולי השואה,  ביחד עם בני משפחתם שניספו, תחת קטגוריה אחת מאחדת - קטגוריית הקורבן, והועמדו כאנטיתזה לישראליות החדשה. העובדה שהשואה הקיפה ארצות שונות זו מזו, ואנשים בעלי קודים תרבותיים ואופקי מחשבה שונים ומגוונים, לא הפריעה לממסד לתייגם כקבוצה הומוגנית ואנונימית ("ששת המיליונים"), לצורכי המסר האידיאולוגי. גם העובדה המוכחת, שרוב הניצולים בחרו שלא לעלות לארץ, לא שינתה את הסיפור הרשמי ואת ליקחו. מדיניות חינוכית זו היתה כה עקבית, שעד היום אנו מתקשים להחלץ מהשפעתה. אנו מתקשים להתבונן בעבר ולהתחקות על ההגיון שהניע אותו עצמו, בלי לכפות עליו בדיעבד משמעויות שכאילו היו מצויות בו תמיד. 
       אמנות המחול במיטבה, כמו כל תחומי האמנות, מאירה אמיתות סמויות או מודחקות, כגון אלו שהאידאולוגיה של חברה מסויימת מסתירה. בעוד שהזיכרון האידיאולוגי מוכתב  - ישירות או בעקיפין  - על ידי  הממסד, ומחוייב ליעדיו, האמנות (או למען הדיוק, אמנות טובה) אינה נאמנה אלא לאמת הפנימית של יוצרה (אם כי יש להודות שכיום, כמו בעבר, צריך האמן לקחת בחשבון את צרכיו, מושגיו וטעמיו של קהל היעד אם ברצונו להגיע אליו, בעיקר בתחומי אמנויות הבמה). ביצירתם מבקשים האמנים להציג אלטרנטיבה גלויה למחשבה השלטת, ולהאיר פינות חשוכות, נסתרות או מוסתרות, במחשבה. אמנם, כל יצירת אמנות מושתתת על ערכים מסויימים, אך יצירות המגויסות לאידיאולוגיה עד כדי הצגת תמונת עולם חד צדדית ומטיפנית -  נוגדות מטבען את ערכיה של האמנות. יוצרים רבים כיום, בניגוד לעבר, אינם מתיימרים לבטא אמת אבסולוטית שנכונה לכל זמן ולכל מקום, אלא מסתפקים באופן מודע בחשיפת אמת רגעית, שעשוייה לאבד את הרלוונטיות שלה בעתיד הקרוב או הרחוק.
        העידן העכשווי, הפוסט אידאולוגי,  מעודד התבוננות ביקורתית באידיאולוגיות הישנות שעיצבו את פני החברה שלנו (כגון אלו של הציונות ושל הקומוניזם). הלך רוח זה מעורר אמנים לעסוק באירועים היסטוריים, ובאופני עיצוב הזיכרון שלהם. בשנים האחרונות, לדוגמא, עוררו אמנים בארץ דיון מזווית מבט חדשה על רעיון הקיבוץ, ובמיוחד על חווית הילדות בקיבוץ.   הזיכרון האידיאולוגי, מטבעו, מנציח או אף ממציא הבטים מסויימים באירוע, ומשכיח הבטים אחרים. ואילו יצירת אמנות ביקורתית שתעסוק באותו אירוע תבקש להציג צדדים שלא סופרו, עדויות שלא נשמעו, חוויות שלא הוצגו מעולם מנקודת מבטם  של אלה שחוו אותן. לעיתים יצירת האמנות אינה מסתפקת בהצגת אלטרנטיבה לזיכרון האידיאולוגי, אלא גם  מבקשת להבין מדוע התעצב הזיכרון כפי שהוא. מה הביא אותנו לזכור הבטים מסוימים, ולשכוח הבטים אחרים, רלוונטיים לא פחות לדיון.
       כך, באמצעות האמנות, ניתן להפריד בין הקולות הרבים ולעיתים אף הסותרים, המרכיבים את הזיכרון הקולקטיבי, ולשמוע שירה מורכבת יותר, מרובת ניואנסים, על מה שהתרחש. הסתכלות מורכבת כזו היא, לעניות דעתי, נאמנה יותר למציאות. מכאן, שדרך האמנות אנו יכולים ללמוד על סיטואציה היסטורית אמיתות תקפות לא פחות, ואולי אף יותר, מאלו הכתובות בספרי הלימוד. אמנם, התבוננות מורכבת ואמינה יכולה להופיע גם בספרי היסטוריה (או ספרים מתחומי מדע אחרים כגון פסיכולוגיה וסוציולוגיה) אם הללו משוחררים ממחויבות אידיאולוגית צרה. אלא שבהקשר זה יש לאמנות יתרונות הנובעים מטבעה המיוחד. החווייה שמעניקה יצירת אמנות מושתתת על מתח מתמיד בין החוויה האסתטית – שפועלת ישירות על הרגש והחושים, לבין ניתוח מושגי של חווייה זו, שמתרגם אותה לשפה מוכרת ונגישה לשכלנו. המתח בין הרגשי לשכלתני, בין האסתטי למושגי, הוא ההופך את האמנות לישות חמקמקה ובלתי ניתנת להגדרה, ועם זאת בעלת השפעה נפשית עמוקה.

מחול ולימוד ההיסטוריה
      לימוד הסטוריה באמצעות אמנות, אם יש דבר כזה, אינו שינון של תאריכים, שמות ורצף אירועים כפי שהופיעו בספרי הלימוד המסורתיים בהיסטוריה, וגם לא עיון בעדויות או בתיאוריות שונות כמקובל בספרי הלימוד החדשים. זהו מפגש עם תחושות, צורות חשיבה ולבטים שעיצבו את תודעת בני התקופה ההיסטורית הנידונה, או ליתר דיוק - את האופן שבו אנחנו זוכרים אותה. כך למשל, עשוייה היצירה האמנותית לדון מנקודת מבט אישית ורגשית בבעיית הזהות של היהודי האירופי, המיטלטל בין תחושת שייכות לחברה הסובבת לבין שונותו כיהודי והשלכותיה. כאשר יצירת אמנות בוחנת אפיזודה הסטורית, היא מעניקה לנו הסתכלות חווייתית שאינה ניתנת לתרגום למצע אידיאולוגי קולקטיבי כלשהו. יצירה טובה תמיד תחרוג מהאידאולוגיה ותציג תמונת עולם מורכבת יותר, גם האם האמן הצהיר על מחוייבות לאידאולוגיה כזו.
       למעשה, גם המוזיאונים לזכר השואה שהוקמו בשנים האחרונות בברלין וביד ושם בירושלים מושתתים על גישה חוויתית, ונעזרים לשם כך באמצעים אמנותיים. הם שואפים לפנות אל הרגש, החושים והזיכרון החוויתי הקיים בכולנו, על מנת להנכיח את העבר בהווה (אין זה אומר שזיכרון חוויתי לא יכול להיות גם הוא מגויס למטרה מסוימת, אלא רק שאופני ההנצחה המסורתיים במוזיאונים הולכים ומאבדים את ההגמוניה שהייתה להם עד כה).
        יחסית לאמנויות מילוליות  כגון תיאטרון, המחול המודרני הוא אמנות מופשטת, דבר הבא לידי ביטוי  הן ברמת התנועות והן ברמת המבנה הכללי של המופע. בניגוד לבלט הקלאסי, המחול המודרני אינו  מבקש בדרך כלל להציג סיפור עלילה עקבי, בדוי או הסטורי, אלא מתמקד בתחושות ורעיונות מופשטים יותר. תנועות המחול שאובות אמנם מן המציאות האנושית (חיי היומיום , תקשורת בין בני אדם), אך הן עוברות תהליך של זיכוך וסגנון. הן אינן באות לספר סיפור, אלא  לשקף דרך האיכויות השונות של הגוף האנושי (כגון חזק-חלש, מהיר-איטי), את הרגשות והיצרים המניעים את האדם.
      בעקבות התפתחויות משנות השישים והשבעים, הפך המחול העכשווי לתחום החוקר את גבולותיו  - זירה למחקר ולהתנסות. יוצריו מחפשים צורות ביטוי חדשות, ובוחנים בעין ביקורתית מוסכמות מקובלות במישורים שונים: הן בנושאים חברתיים והן בתחום המחול עצמו. במקביל, זהו מחול שמעמיד במרכז את האינדיבידואל, על שלל הסתירות, הדקויות והמורכבויות הקיימות בו. אופיו הנסייני של המחול העכשווי נובע מתפיסת העולם הפלורליסטית העומדת בבסיסו. בניגוד לבלט הקלסי, המחול העכשווי אינו מבוסס על אידיאל אמנותי אחד שיש לשאוף אליו (כגון החזקת גוף מסויימת וכללים קבועים כיצד יש להתנועע), אלא דוגל בריבוי אופני תנועה והעמדה, ובריבוי זוויות הסתכלות על המופע. אידאל זה בא לידי ביטוי, בין השאר, בעיצובה המופשט והפתוח לפרשנות של הבמה עצמה;  בעוד שהבלט הקלאסי משתמש בתפאורה אשלייתית כדי לייצג עולם בדוי, במחול המודרני תהייה הבמה על פי רוב נטולת תפאורה, או שתהיה עליה תפאורה בעלת אופי סמלי, לעיתים קרובות מינימליסטי. בעוד שבבלט הקלאסי יש מוקד התרחשות ברור (הרקדנים הסולנים), או תנועה קבוצתית אחידה והרמונית הנתפסת כשלמות אחת, במחול המודרני לעיתים קרובות יש מספר מוקדי התרחשות על הבמה, כך שהצופה צריך לתמרן בינהם, ולהחליט לאן להפנות את תשומת ליבו בכל רגע ורגע.  
         מכל אלה עולה, שיצירת מחול עכשווי הנוגעת באירוע היסטורי, או באופן שבו אנו מתמודדים עמו, לא תראה עצמה מחוייבת לזיכרון האידיאולוגי (שהוא לרוב גם הזיכרון הקולקטיבי), שגבולותיו והנחות המוצא שלו ברורות. שהרי אופיו הפלורליסטי והניסיוני של המחול העכשווי סותר מטבעו התגייסות למען אידיאולוגיה אחת, בין אם אמנותית ובין אם חברתית. בכליו המוחשיים מאוד והמופשטים בה בעת (תנועות הגוף האנושי) מציע המחול העכשווי התמודדות שונה, רבת פנים, עם זיכרון היסטורי. הוא מבקש לבטא גם – ואולי בעיקר- תחושות ויחסים שאין להם מקום בהיסטוריה ה"רשמית", ומתמקד בזיכרון הפרטי, החוויתי, הבלתי ממושמע.

האישי מול הקולקטיבי בזיכרון דברים

        דרך יצירתו זיכרון דברים נוגע באר גם בזכרון האישי שלו, כבן לניצולי שואה: האווירה המשפחתית בתוכה גדל, אסוציאציות פרטיות וקשרים אינטימיים. זיכרון זה משוקע, אם ירצה או לא ירצה, בזיכרון קולקטיבי, באווירה ציבורית, בהקשרים חברתיים ותרבותיים. באר מודע לכך,  וביצירתו הוא מדלג בין הזיכרון הפרטי לבין הזיכרון הציבורי - זה שנלמד בבתי הספר ומועבר בכלי התקשורת.
       פעמים רבות לאורך היצירה קושר באר בין ריקוד סולו אישי, כואב ונאנק, לבין ריקוד קבוצתי, בו חוזרים הרקדנים והרקדניות על תנועה מונוטונית: באחת הסצנות, למשל, הם  הולכים בשורה לצידי הבמה. בסצנה אחרת הם צועדים בחושך, הלוך וחזור, ללא כל משמעות, כהולכים לקראת המוות. באחת הסצנות החזקות במופע, עומדים הגברים על הדרגשים ומעבירים ביניהן את הנשים. הם כאילו עוזרים להן לצאת, להימלט, אבל משלחים אותן לעבר הלא נודע. לאחר מכן, הם עצמם הולכים באותה הדרך. לעיתים קשה לדעת איזה מן הדימויים הבימתיים נובע מעולם האסוציאציות הפרטי של באר, ואיזה מהם הוא דימוי תרבותי שנשאב ממאגר הזיכרון הקולקטיבי-אידיאולוגי, שכן יש שילוב וחפיפה בין הפרטי לציבורי.  עם זאת דימוי כמו  רעש הרכבות ברקע הוא דימוי ציבורי מובהק, יהיו אשר יהיו משמעויותיו הפרטיות. הופעתו מייצגת לא רק את רכבות המשלוחים הנאציות עצמן, אלא גם את פלישתו של עולם הדימויים הציבורי אל הספירה הפרטית. הדינמיקה בין שני הקצוות הללו – שני סוגי הזיכרון - היא שמעניינת.
       באר אינו מחפש משמעות קוהרנטית, אמת אחת שתגבר על האחרות, מסקנה חד משמעית. הוא משתמש במאפייני המחול המודרני כדי ליצור רצף של רעיונות ותחושות שיאירו את הנושא מזוויות שונות. זווית אחת מתמקדת במאבקו של הפרט מול מציאות אכזרית, בין אם פנימית ובין אם חיצונית. זווית אחרת מתמקדת במאבקו של היחיד כנגד הקבוצה; האם להצטרף לקבוצה? מה משמעויותיה של הצטרפות כזו? איזה מחיר משלם מי שסוטה מדרך הרבים? זווית הסתכלות נוספת מתמקדת ביחס בין גברים ונשים; הם נשארים בקבוצות נפרדות, כרמז, יש להניח, למציאות במחנות ההשמדה. לעיתים הקבוצות תומכות אחת בשניה, ולעיתים אחת הקבוצות אדישה לגורלה של השנייה.
        האופי המופשט של המחול מאפשר לבאר לגעת גם במימד האוניברסלי של השואה, מימד שכאמור אינו זוכה למקום הראוי  לו בזיכרון האידיאולוגי בארץ. באר נמנע מלשלב ביצירה אפיונים יהודיים מובהקים, כפי שניתן היה אולי לצפות. פעמיים לאורך היצירה הוא משמיע קטעים מתוך מגילת קוהלת, אלא שהטקסט נקרא באנגלית – שפת תקשורת בינלאומית. שפת הגוף נטולת סממנים מקומיים או לאומיים ושואפת לגעת בתחושות כלל-אנושיות. המופע מרמז לאוניברסליות של נושא השואה ברמות שונות: ייתכן שהוא מרמז להטרוגניות של קורבנות השואה עצמם, שהשתייכו לארצות ותרבויות  שונות; מעבר לכך, התובנות והלקחים שניתן וצריך להפיק מזכרון השואה נוגעים לבני אדם באשר הם; מלבד זאת, מבקש המופע לתת מקום לשונות בין הפרטים שחוו את הטראומה,  ולצורות הסתכלות שונות על הנושא.
        היצירה עמוסה בדימויים תנועתיים רב-משמעיים הממשיכים אותו קו מחשבה אוניברסלי ופלורליסטי -  דימויים הפונים אל עולמו הפרטי של הצופה באשר הוא. דימויים אלה קשורים לעיתים קרובות לשני מוטיבים מרכזיים במופע: מוטיב התלות הבסיסית של כל אדם בזולתו,  ומוטיב החזרה לילדות. במופע מוצגות לעיתים קרובות סיטואציות של תלות הדדית: באחת מהן אנו רואים דמות של אישה התומכת ברעותה. אנו חשים  שגם התומכת, ולא רק הנתמכת, זקוקה לקשר הזה כדי לשרוד; ברגעים אחרים אנו רואים קבוצת גברים או קבוצת נשים המשתפים פעולה ונעזרים זה בזה, ומקפידים להישאר כקבוצה. ברגע מסוים נשכבים הרקדנים בתנוחה עוברית, כמי שזקוק לחסות. הדימוי מדגיש את התלות והצורך בקשר, העומדים בבסיס הקיום האנושי, ובמקביל זהו אולי גם רגע של חזרה אל הילדות. ברגע אחר אחת הרקדניות כמו משחקת משחק ילדים - רגע בעל אופי כלל-אנושי בעליל.
     עיצוב הבמה מעודד  ריבוי משמעויות: המרכיב העיקרי בו הוא שבעה לוחות עץ גדולים, הניצבים לאורך החלק האחורי של הבמה. הרווחים הצרים שבין הלוחות יוצרים שש כניסות לבמה. רווחים דחוקים אלה הם הכניסות היחידות דרכן יוצאים או מוצאים הרקדנים אל הבמה. לוחות העץ מתפקדים בדרכים מגוונות: לעיתים הם גדר, חומה, המגבילה את "הכלואים" על הבמה ולא מאפשרת להם לברוח. ברגעים אחרים הופכת החומה למגן שאפשר להסתתר מאחוריו, ואולי אף להימלט בחסותו. מהלוחות נשלפים דרגשים, רמז ברור למחנות ההשמדה. דרגשים אלו משמשים למנוחה, אבל גם לטיפוס והתקדמות. הרגעים האינטימיים ביותר ביצירה מתקיימים על גביהם. בשונה מרוב הרקדנים והרקדניות, הלבושים בגדים תחתונים, בהירים, ישנה רקדנית אחת בירוק. בסצינות מסוימות ידיה קשורות, ובאחרות היא מהלכת חופשייה. את מה היא מייצגת? אולי את המציאות האחרת, את ההגיון שניטל מן המציאות האבסורדית, מעין פתח של תקווה, צבע של חיים בים המוות.
       המופע זיכרון דברים, חשוב להדגיש, אינו יצירה חתרנית היוצאת כנגד מנגנוני הזיכרון הממלכתיים. אין בה מסר חד  משמעי כנגד הזיכרון הקולקטיבי הקיים. עם זאת, מאפייניה כיצירת מחול עכשווי, לצד התחושות והרעיונות אותם ביקש באר להבליט, מציעים לצופים דרך הסתכלות שונה מהמקובל על ההיסטוריה בכלל ועל  זיכרון השואה בפרט. זוהי התבוננות ללא תכלית ברורה ומוגדרת מראש.  היא מעודדת אותנו להתבונן בסיטואציה באופן אישי חווייתי, ולראות מתוך כך את המסרים האוניברסליים העולים ממנה. לפיכך, כפי שאומר באר, "זיכרון דברים אינו עבודה על השואה". הוא יצירה שעוסקת בנו -מי שנותרו לזכור.       

סל תרבות ארצי - הוצאה לאור
מנהלת התכנית - ברוריה בקר

סדרת פרסומי הכנה
אודות מופע/מחול
עורך ראשי: דורי מנור